לא חייב הקשת בענן שם בשמיי התכלת
מזיזה תוהה מקפל ומתקפל את מרום השקר
כל מה שיש היה וישנו ועודנו פה,
גם אם תרצי או לא
עמדו ארבעים עננים ונופפו בדגלים לבנים
ואת עוד במלחמתך עיקשת כמו פר זועם מעלה עשן
את יודעת שזה נגמר וזהו ואין עוד בלגן,
אבל את מתעקשת, את מתעקשת על סתם
יבואו אלייך גיבורי המלחמה וייתקעו בחצוצרות עד כלות הנשימה,
גם זה לא יזיז לך, כי את כבר מוקפדת ועטופה בשמיכה
ואם תרצי אותי - אני על שמיי התכלת,
רקיעים-רקיעים של שדות אדומים,
מחלחלים מעיינות עמוקים בתוך תהומות אדמה הפוכים
אמרו לך שאת דומה לפרח, הם התכוונו "פה-רך",
כי פיך מפיק הנאה ממציצת איברים גדולים ושמנים
ארבעים יום וארבעים לילה לא ישנתי, לא יכולתי,
כי ראיתי את השונרים אורבים ל-שכמותך בארץ המוגלבים,
אשר בקצה הדמיון
אבל את לא נרתעת, לא פחדת, לא הלכת לקבור עצמך בשדה
לקחת בן-אנוש שלבו אצבע פלפל ופמפמת אותו יומם וליל,
בטלוויזיה גרגמל עשה ביד לקישקשתה,
בידו צנצנת זכוכית
לא ידעתי מה קרה לך, אך לא היית אתי
ברחובות שרפו השונרים את בתי המוגלבים ברעש וצלצולים
הבנקים עלו באש והילדים שיחקו שש-בש
את היית יפה כמו תכלת ארגמן בשערך האדום וגופך התכול
אך הלכתי משם ולא שבתי, עד עתה,
כי לבך היה שייך לאחר
עתה אני בא מתוך המדמנה לשאול מה נשמע
את כל-כך נדהמת - אין תשובה. |