הלילה בני חולם על מפולת השלגים של ליבו
ייתכן שקפא על מקומו, משותק מן הפחד המצמית
איני נמצא שם כדי לאחוז בידו
והוא ודאי יודע כי שפתו הרכה אינה כלי השיט
איתו יעלם אל השקיעה
היכן אבדה רוחך בני
מפרשית באה ועולה מן השאול,
מעלה,
אל היקום המחריד
עיניך אינן עומדות בזה האור
שיערך המתולתל עולה באש כחורבות מקדש סתרים
עורך רך ומלא יגון
כאילו היית נולד וכלה מחדש
יום כלאחר יום
את שאוכל ללחוש לאוזנך
אקדים ואשא
אך איני יודע לומר את הפיסקה במלואה.
את המלים הללו
מתוך שריונך הסדוק
דע והגד בני, שאדע ואוכל לעצום את עיני לדקה |
