נסיעה בבוקר משתלמת תמיד כאשר היעד הוא העיר הפקוקה, העניה
בחניות. תג הנכה שזיכתה אותי מחלתי הוא אוצר יקר שמאפשר לי
חניה בחנית נכים או באדום לבן - ללא תשלום - בקיצור - בכל
מקום.
אני מחנה את הרכב ב"ביכורי העיתים" ויוצא לR-קפה במגדל
המילניום.  יושב עם העיתונים הפרושים לפני וספל הפוך קטן עם
כריך ירקות בלחם מחמצת מנעימים את השעתיים הקרובות.
בהתאם לסיכום בינינו, סימסתי ליוסי שאני ממתין לו והוא הצטרף
אלי בסביבות שעה תשע. מחליפים ברכות ושאלות לא מחייבות על
בריאות ויוסי אומר ״ועכשיו לחדשות הפחות נעימות, מירון נפטר.״
אני נאנח ״בדיוק רציתי להציע לך שניסע עכשיו לבית האבות״.
״כבר מאוחר מדי ומהטלפונים האחרונים שעשיתי אתו כבר הבנתי שאין
עם מי לדבר. שתדע, בצד אישיותו האבהית הנעימה ושקולה, היו לו
צדדים אפלים״.
״אני הגעתי כשהוא כבר לא היה במצודה, אבל הסיפורים שלך ושל
אוליק עליו, יצרו לי דמות של אב רגוע ושקול. למזלי פגשתי אותו
בערד אחרי כעשרים שנים והיו לנו כמה שיחות שהשלימו את מה שכבר
ידעתי״.

מירון בן יקר נולד בירושלים וגר בשכונת מקור ברוך של הסמך
טתים. לאביו הייתה חנות קטנה בשוק מחנה יהודה ושם הוא גדל. בין
השכונה לחנות. כשהתגייס הוא נשלח לקורס אלחוטנים והפך להיות
אחד המורסיסטים הטובים ביותר בצבא. למרות האיסור של צהל על
שימוש במפתחות ״באג״ (דו כיווניים), הוא בנה לעצמו מפתח כזה
שמבוסס על סכין חלבית. היכולת שלו הגיעה לשיא באזרחות כשאייש
את תחנת האלחוט של מכרות הנחושת ששם עובדים עם תוכן גלוי ולא
חמישיות אקראיות. את התוכן הגלוי קרא פעם אחת וזכר אותו בעל פה
כך יכול היה לנהל שיחת רעים או לשחק שש-בש בזמן שהוא קולט
ומעביר תשדורות אלחוטיות.
יום אחד, דפקו לו תלונה טיפשית, על מה? איש לא זוכר. כאשר נכנס
להישפט אצל השליש, קלט מזוית עינו את הרס״ר אבינעם מסמן לשליש
בתנועת יד מגונה ״דפוק אותו״ הוא נעמד דום עד לסיום הקראת גזר
הדין ואז הפך את השולחן שלפניו והחל להשתולל. שני חיילים נדרשו
כדי להרגיע אותו. הוא נשלח להסתכלות של מספר שבועות במכון בנס
ציונה. שם עבד בגינת הירקות בשקט מופתי וכשחזר הביא עמו מכתב
הצהרה שהוא בריא לחלוטין עם הערה להימנע מלהגיש נגדו תלונות
בעתיד והמלצה לאמץ לו כלב. כך הגיעה אלפא לבסיס והפכה לאלילת
המצודה.
אלפא הייתה כלבה צבאית מזן זאב שאומנה להיות כלבת שמירה ותקיפה
ונכשלה בבחינות הגמר בשל חולשת האופי שלה - חביבות וידידות עם
כל אדם וסוג של הבנה אנושית עמוקה שהחברה במצודה הגדירו כך:
״היא אדם מלא ורעה נאמנה מלבד כושר הדיבור. היא הייתה זאבה
מפוארת אבל ידידותית. יצור מכשכש זנב שהנעים את הבדידות של
שוכני המצודה ה"מיובשים" שרחקו מאד מבתיהם.היא הייתה גם מאד
פוטוגנית וכל  החברים של מירון ביקשו להצטלם איתה.
טאבה - הייתה נקודת גבול על החוף, שהפרידה בין ישראל למצריים.
היא הייתה הנקודה הדרומית בקו רפיח - עקבה שסומן בשנת 1906 בין
מצרים לבין ארץ ישראל העותומנית. לרוע המזל לא הוצבה שם אבן
גבול או שאבדה. בתחילת שנות הששים של המאה שעברה זה היה מקום
שומם שאיש לא התקרב אליו. במפות העותומניות סומן שטח טאבה כחלק
מארץ ישראל ובמפות הבריטיות כחלק ממצריים. זה היה ידוע, אך איש
לא טיפל בזה. המקום היה שומם לחלוטין עד לחתימת הסכמי  השלום
עם מצריים שנים רבות אחר כך. בתקופה שהחברה ישבו במצודה, ישב
בטאבה השוממה כוח של מילואימניקים שביצע תעסוקת שמירה של מספר
שבועות. יותר בשל חשש מחדירת מבריחים שנהגו לעבור בין סיני
ועקבה ופחות מסיבה ביטחונית. לחברה מהמצודה שהיו מגיעים לשם
לרחוץ בים זה היה מקום מופלא עם שונית אלמוגים מדהימה ונוף
מדברי של הרי גרניט שגולשים אל חולות החוף. יום אחד ביקשו
ממפקדת המצודה לאייש את המקום באנשי המחנה מאחר וחלה טעות
שגרמה לכך שכוח מילואים אשר גויס להחלפה, הגיע רק מספר ימים
אחרי ששוחררה הקבוצה שעשתה שם שמירות. יוסי מספר שהוא ומירון
יחד עם שרעבי הנהג התנדבו לרדת לשם עם קומנדקר, ג'ריקן מים
ומנות קרב. "זה היה מדהים" אומר יוסי "שלושה ימים התרוצצנו
ערומים על החוף נכנסים ויוצאים מן המים בלי בגדים. לא הייתה שם
נפש חיה.. צללנו והשתזפנו וניסינו  לדוג דגים. זה היה כיף ענק
שאי אפשר לשכוח."
כשמירון השתחרר, הוא לקח את אלפא אתו.
מירון לא חזר לירושלים. הוא העדיף להישאר באילת, קרוב לידידיו
שנשארו במצודה. הוא קיבל עבודה במשרדי מכרות הנחושת - לאייש את
תחנת המורס הקטנה שעבדה מול המשרדים הקדמיים ברחוב קלמן מגן
בקריה. אחרי העבודה הוא עלה עם אלפא למצודה או שנפגש בחוף הים,
כמו בתקופת השירות עם חבריו שנשארו במצודה. באחד הימים פגש
בחוף את הרס"ר אבינעם שהכיר לו את אחותו רותי. התפתח רומן קצר
שסופו חתונה. הילד הראשון שנולד להם, לא היה בסדר. המליצו להם
להעביר אותו למוסד מתאים, אך מירון רך הלב, לא הסכים. בהמשך
נולדו לזוג עוד שני ילדים. הילד הראשון  נשאר בבית ובבית רבו
הויכוחים היכן הוא צריך להיות. בית עם שלושה ילדים שאחד לא
בסדר וגם כלבה. זה היה קשה. מירון למד הנדסאות בנין. הם החליטו
לשנות מזל ולעבור לבאר שבע. שם יש יותר הזדמנויות לטיפול
בילד.
הוויכוחים לא פסקו. מירון החל  לעבוד בחברה לבניה והזוג החליטו
לפרק את הנישואים.  בשנים שבאו נפרדה רותי ממירון לחלוטין. הוא
נשאר בבאר שבע והיא עברה עם הילדים לערד. האשימה את מירון
בפרידה וגרמה לילדים לשנוא אותו ולנתק את כל הקשרים. מירון סבל
מאד. היו לו פגישות עם יוסי שגר בעומר. הוא היה מופנם ומיעט
להתלונן.
בשנים האחרונות הוא נעלם והתגלה פתאום בבית אבות בנתניה. יוסי
מספר ששיחות הטלפון איתו התחילו להיות פחות ברורות ולגמרי לא
מובנות בהמשך, עד שהצלצולים למירון ולבית האבות כבר לא הניבו
שום תגובה.