הדבר הראשון שעשיתי לאחר מותי היה לבדוק מה עם הקופסה שלי. זו
קופסת קרטון פשוטה, אפורה, רגילה למראה, בגודל של קופסת
נעליים. קיבלתי אותה במתנה בנסיבות שאינני זוכר, וברבות השנים
הצטברו בה חפצים שונים, אשר המשותף לכולם הוא הערך הסנטימנטלי
שלהם עבורי. אפשר למצוא בה סיכות מתנועת הנוער שלי, מכתבים
מתקופת הצבא, את מחברות השירים שלי ועוד כמה תמונות שלי ושל
אחרים, כשהיינו צעירים ויפים. אני זוכר בבירור כיצד חיפשתי
אחריה בדאגה, מפני שהיא לא הייתה היכן שהשארתי אותה. סרקתי
במבטי את המגירות והמדפים בחדר העבודה שלי, ולא ראיתי את
הקופסה באף מקום. נדדתי בין החדרים השקטים עד שהבחנתי בה מונחת
על שידת הלילה של אשתי. נרגעתי ואף יותר מזה - התמלאתי סוג של
גאווה, על כך שהיא מתעניינת בשירים שהשארתי אחרי. הנה, דמיינתי
לעצמי, אוכל לראות כיצד היא יושבת וקוראת בהם, מזהה את עצמה
בחלקם, מזהה אירועים שקרו לנו באחרים, דמע המתגלגלת על לחיה,
וחיוך עולה על שפתיה לקריאת השירים השמחים יותר. ראיתי כבר
בעיני רוחי איך היא מחליטה לעשות משהו עם האוצר הבלום הזה,
להוציא אותו לאור, לפרסם אותו, ללדת אותו אל העולם.

נאלצתי, כמובן, להתאזר בסבלנות. בכל פעם שהגעתי אל החדר הקופסה
הייתה שם מיותמת וידעתי מיד שהיא לא נפתחה כלל. זה טבעי, אמרתי
לעצמי, הרי הבית מלא במנחמים וימי השבעה טרם חלפו. הימים רדפו
אחד את השני, עמוסים, ארוכים, חמים, לא נגמרים. בלילה, מאוחר,
כאשר ניסתה לישון, הייתה נרדמת מייד בלי לקרוא דבר, אך מתעוררת
באמצע הלילה מתוך בכי. כשזה קרה, היא הייתה הולכת למטבח, מכינה
לעצמה כוס תה, שותה ממנו רק מעט ומתיישבת מול הטלוויזיה כדי
להסיח את דעתה, בעוד הקופסה נותרת מיותמת בחדר. לא נורא,
חשבתי, הימים האלה יחלפו, יעברו. אם כי קיוויתי בכל פעם מחדש
שתפתח את הקופסה במקום לשבת בסלון.

לילה אחד היה נדמה לי שזה קורה. בערך שבועיים אחרי תום השבעה,
שנתה עדיין לא חזרה להיות סדורה. היא התעוררה באמצע הלילה, אך
הפעם נשארה לשבת במיטה. היא התבוננה במסך הטלפון שלה דקות
ארוכות, אך לבסוף הניחה אותו וקמה וניגשה לשירותים. בדרכה
חזרה, הברך שלה נתקלה בקצה הקופסה שבלט מעט מקצה שידת הלילה
שלה. היא השפילה את מבטה, היטיבה חזרה את הקופסה אל מקומה,
התיישבה והסירה את המכסה. סוף סוף, חשבתי לעצמי, והתרכזתי
בפניה בחדר החשוך. רציתי לדעת כל זיע, כל תחושה שיסגירו פניה.
ידיה חיטטו בתוך הקופסה, ושלפו משם לבסוף ערימה של תמונות
ישנות. היא התבוננה בהן אחת אחת, על חלק התעכבה יותר מן
האחרות. הצצתי מעבר לכתפה בחוסר סבלנות. נו באמת, מה היא חושבת
לעצמה, אמרתי לעצמי בזעם כבוש. היא התבוננה בעיקר בתמונות עם
חברות שלי לשעבר, במיוחד כאלה שבהן הן הופיעו בבגד ים. לא
שיכולתי לדעת בוודאות, אך היה נדמה לי שהיא משווה את גופן
לגופה שלה באותה תקופה. לעיתים חייכה והנהנה מן הנהון נצחון,
כאומרת, כן, א-אה, החזה שלי היה הרבה יותר מוצק בתוך בגד ים
בגילך, או שהטתה את ראשה בתנועה של חוסר שביעות רצון לנוכח
תמונות מוצלחות יותר. תגיעי כבר למחברות! נו ! זה כל מה שחשבתי
לעצמי באותם רגעים ארוכים, אבל זה לא קרה באותו לילה, ואף לא
בלילות אחרים. היא המשיכה לחטט בקופסה ונראה היה שהיא מתעניינת
בתמונות, בחפצים קטנים, במכתבים - רק לא במחברות.

אומרים שישנם חמישה שלבים לאבל, ונדמה לי שבמהלך השבועות הבאים
עברתי את כולם. תחילה הכחשתי לחלוטין את האפשרות שהשירים לא
מעניינים אותה וגם לא אף אחד אחר. נשבעתי לעצמי שהם פשוט לא
יודעים מה יש בתוך המחברות, שתיכף מישהו יציץ פנימה ויגלה עולם
שלם שיפעים אותו. אחר כך, כמעט במקביל, בעצם, בא הכעס. מצאתי
את עצמי כועס על חוסר העניין, על העניין בדברים אחרים, ולבסוף
על עוד הרבה דברים אחרים שאשתי עשתה ולא עשתה במהלך חיי. כעסתי
עליה שהיא מרשה לכלבה שלנו, לימה, לשבת על הספה. כעסתי עליה
שהיא לא מקפידה על הדיאטה שלה, כעסתי עליה שלא הבאנו יחד ילד
לעולם. כעסתי בכל פעם שראיתי אותה, ולא יכולתי לעשות עם זה
כלום.

לבסוף , היה נדמה לי שהשלמתי עם העניין, אך הדכאון העמוק והעצב
שתקפו אותי מעידים שאולי לא כך הדבר. נדמה שקשה לי מאוד, אפילו
בלתי אפשרי,  לחשוב על כך שכל אותן מילים שכתבתי בדמי, מילים
מלאות בכאב, ברגש, במבע שמזקק תחושות עמוקות, לא מעניינות איש.
אני מוצא את עצמי מתייסר במשך שעות על עניין שאיננו בידי יותר,
ובכל זאת מקווה ומתפלל שמישהו ימצא את המחברות ויקרא בהן. ככל
שאני הופך בדבר, אני מבין עד כמה הוא טיפשי. הרי זה חסר משמעות
לחלוטין! דבר לא ישתנה בחיי, בחייו של הקורא האלמוני, בעולם,
אם ייקראו המילים או יוותרו מסוגרות במחברות המצהיבות ההן.
למעשה, כעת, משהבנתי את הדבר, עצם כתיבתן נואל בעיניי. לאיזה
צורך רשמתי את אותם דברים? ואם ייקראו אותם אלפי אנשים - מה
אז? אין ספק , לבושתי, שהדבר יסב לי אושר. אך זהו אושר המורכב
מחלקים אפלים של נפשי, נפש המבקשת כבוד, הכרה, הערכה, פרסום,
נפש של אגו משתולל ללא היכר, נפש ממנה התרחקתי כל חיי, עד שלא
היה לאן לברוח, עד שהיא סגרה עליי, ונותרתי לבדי  בחדר ההוא,
שבו אור הבוקר החיוור חדר בקושי מבעד לווילון, לבד לגמרי
הייתי, ליד השולחן עליו היו מונחים השירים והאקדח.