[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







זר בן בלי בית
/
זו איננה את

הכל התחיל כשהייתי בביצות וביערות זמן רב. איש לא הכריח אותי
לצאת לשם, אך נדמה לי שאינני מסוגל לחיות בשום מקום אחר. הערים
מטילות עליי אימה, ויושביהן התרבותיים כביכול, גרועים בעיניי
יותר מרב חיות היער ומפלצות הביצה. את אומרת תמיד שאני חסר
פחד, וחסרי פחד כמוני מסתבכים בצרות. אני לא הסתבכתי יתר על
המידה, או לפחות לא עם מפלצות הביצה. אני מפחד יותר מאנשים
שנראים בני תרבות אבל מעשנים נרגילה במרפסת בלי שום רגשות אשם,
ואחר כך אומרים לך בוקר טוב במעלית כאילו כלום, מאשר מהטורף
שמגיח מהביצה ומתייצב מולי. זה רגע הרבה יותר מרגיע וברור,
הטורף לא מעמיד פנים שהוא חברי למסע או מדבר אליי בצביעות
מעושה. ברור לו וגם לי שהוא יהרוג אותי או אני אותו, זו מהות
המפגש, למעשה זו מהות שני המפגשים, אבל אחד מהם צבוע ושקרני
והשני הוא רגע של אמת מזוקקת.
על כל פנים, שוטטתי בביצות וביערות זמן רב כל כך, ששכחתי מה
היה קודם לכן. אולי רציתי לשכוח, ואולי זמן ארוך דיו שבו עושים
משהו מתקבע כאילו עשיתי זאת כל החיים, מאז ומעולם. זה לא נכון,
כמובן. אני זוכר היטב את כל הדברים שמהם ברחתי לכאן, לכן אני
מתאמץ כל כך לא לחשוב עליהם, כלומר לא לחשוב על עצמי. אני דואג
לשלום היערות והביצות הרבה יותר מאשר לעצמי. כך קרה גם באותו
הבוקר בו שמעתי על כך ששתי הביצות נעלמו. השארתי מאחורי את
קרחת היער היפהיפיה שלי, בלי להבין שלא אשוב לראות אותה יותר.
באותו רגע שהפניתי אליה את גבי הוצפתי מייד בכל מה שמציף אותי
בכל פרידה. חרדת הנטישה, הזכרונות מילדות חסרת אונים, אותה
הפכתי לאין ילדות כי העדפתי זאת על אין אונות. במקום לשקוע שוב
במחשבות ובתחושות הקשות על הבחירות שעשיתי והמחיר שנלווה
אליהן, העדפתי לחשוב, כרגיל, על שלומם של אחרים. הדאגה לביצות
הקטנות דחפה אותי קדימה וניערה אותי ממחשבות על העבר.
התקדמתי אל מעבר לגבעות, והשמש השוקעת הגדילה את הצללית שלי
על גבי אם הדרך. התבוננתי בצל שלי ולא הכרתי אותו יותר. צל של
מי? שאלתי את עצמי. מי הוא האיש הזה, שהצל הזה שייך לו? איזה
"אני" יכול להיות בעל הצל, כאשר אני בורח מן ה"אני" הזה כל
חיי? זה אני רודף או נרדף? באורח מעורר השתאות, הבעיה היחידה
שלי מתחילה כשאין לי אחרים לדאוג להם, או כשברור לי שאני חייב
לקרוא לעזרה. לכן הידיעה הברורה שקרה משהו שמחייב אותי להתקדם,
מתוך דאגה לביצות הקטנות שנעלמו, הייתה גם, כמו תמיד, הקלה.

כבר בירידה מן הגבעות ראיתי שמשהו אכן קרה. הביצות נראו
עכורות, סוערות. מימהן הרגועים היו חומים מבעבעים. התקרבתי אל
שתיהן רק כדי להבין שהן באמת נעלמו. קשה להסביר זאת, אבל הן לא
היו אותן ביצות. הן נעלמו והופיעו שוב, אחרות לחלוטין. מתוך
נוחות, כוחו של הרגל ורצון לעזור , לא לפגוע, לתמוך, אני
ואחרים ממשיכים להתנהג כאילו הביצות אותן ביצות, אך אני יודע
שזה פשוט לא נכון. שמתי לב מייד לשינוי שחל בהן, וגם לעובדה
שהן הופיעו לא בדיוק באותו מקום. לא ניתן לראות זאת כאשר
משקיפים מו הגבעות, או מבקרים את הביצות פעם בשנה. אני בטוח
שמיקומן זז בכמה מטרים לפחות, ובעוד שאני סבור שכל אדם שפוי
יסכים איתי, אני כרגיל מוצא את עצמי לבד, נלעג ובודד כאשר אני
אומר שזה מה שקרה.

לאור קרני השמש האחרונות, התקדמתי לאורכו של יובל חנוק
וזרזיפי, שחמק בין הסלעים הכהים. ידעתי היטב שאני לא לבד, ואכן
, מישהי הופיעה עם אקדח. היא כיוונה אותו בצורה שמסכנת הכל.
אותי, את הביצות, את היערות, ואותך. ידעתי היטב שתקופת השוטטות
שלי הסתיימה כאן ועכשיו. ידעתי מיד שאצטרך לבחור, לבדי, את
הבחירה הכואבת מכולן.  והיא באמת הכריחה אותי להחליט כאן
ועכשיו, את כל מה שאני בורח ממנו כל חיי. להחליט מי אני, ומה
אני יותר.  האם אני אבא? האם אני חלק ממשפחה? האם אני בן זוג?
האם ילדים יכולים להיות מאושרים? האם אני ילד קטן וחסר אונים?
מי את? מה את בשבילי? והיערות הרחוקים, האם הם באמת קיימים, או
רק זכרון רחוק, כמו ילדותי, כמו הנשיקה הראשונה שלנו, כמו הבוץ
השחור על השטיח בכניסה לבית?

כל התשובות נכונות, אמר לי קול קטן.  אבל היא הכריחה אותי
לבחור רק אחת, לשים אחת במקום הראשון, ולדחוק את כל השאר למקום
רחוק כל כך, מקום שאין בו יערות, ביצות, גבעות או חיים.  היא
לקחה את כל חיי בני ערובה, מה יכולתי לעשות? מזה זמן רב הייתי
לראשונה מבולבל. הקרקע היציבה עליה התנהלתי תשע שנים, נעלמה,
ובמקומה חיה שחורה, חדשה, איימה לבלוע את הכל. החיה הייתה
אשליה, כמובן, או כך לפחות חשבתי. אך ככל שנקף הזמן ועמדתי מול
אותו אקדח בלי לבחור או להחליט, היא הפכה ממשית יותר ויותר,
וחיי נראו לי כאשליה. לא ידעתי יותר לאמוד את משמעות הדברים,
את משמעות היותו או חוסר קיומו של כל דבר ודבר. הכל היה חסר
משקל ושוקל טונות רבות של אדמה שחורה בו בזמן, במקביל. הייתי
משותק, לא בגלל האקדח, לא בגלל חיי שנעלמו והיה נדמה שלא
ישובו, אלא בגלל שהבנתי שהצורך לבחור את הבחירה הזו איננו באמת
פתאומי. תשע שנים הלכתי בדרך שהובילה אותי לכאן, אל מול לוע
האקדח שלה, ולמרות שבאותו הזמן, לכל צעד הייתה סיבה טובה
ומשמעות, או כך סיפרתי לעצמי, בסופו של דבר לא יכולתי להימלט
מן הידיעה שאני יצרתי את הדרך שהובילה אותי לכאן. היעלמות
הביצות, הופעתה עם האקדח והעובדה שלא אחזור יותר אל קרחת היער
- לא קרו סתם כך, לא הן הסיבה האמיתית שיכולה להסביר דבר מה.
ידעתי את האמת היטב: אני רציתי להגיע לכאן. רצון ישן, קמאי,
עתיק ורב עצמה הוא שהתווה כל העת את הדרך שבה הלכתי.

בתחילה הייתי בטוח שזו את שמכוונת אליי אקדח , אך טעיתי. זו
הייתה המציאות, המציאות המכוערת. את הרבה יותר יפה ממנה. לו
היית את מופיעה פתאום ואוחזת בידך אקדח, היית נראית לי כמו
תמיד, יפהיפיה מהממת. אולי בגלל צללי הלילה הארוך, הקר, שהחלו
לעטוף אותנו, טעיתי לחשוב שזו את שמכריחה אותי לבחור, שהעלימה
את חיי, שהציפה את ליבי במי הזכרונות העכורים של הביצות. אולי
היה לי נח להאמין שזו את. מפני שאחת את לי, ולו באת ואמרת לי:
"אני המוות", הייתי הולך עימך בשמחה. בלי לדעת לאן, מדוע,
הייתי מניח את חיי מאחור, ונבלע איתך ביער השחור של זכרונות
חדשים, לא ידועים, מרגשים. אולי כי עשיתי זאת כבר כמה וכמה
פעמים, מרצוני החופשי, בלי שהופעת אוחזת באקדח, ולעיתים יחד
איתך בלי שהופעת בכלל, ולעיתים הופעתי אני ואת הלכת אחרי,
רציתי מאוד להאמין שזו אחת הפעמים ההן, ואוכל שוב להגיח לתוך
ביצה חדשה, שמימיה צלולים עדיין, והיא עומדת בדיוק היכן שהיא
צריכה להיות.

לקח לי זמן רב להבין שזו איננה את, אלא המציאות. שזו איננה את,
אלא הביצות הנמצאות בתנועה מתמדת, עלולות להסחף אל מעבר למישור
הזמן ולהעלם. שזו איננה את, ומעולם לא היית את, אלא כוחות
אחרים שאנו מתעלמים מהם, בכל פעם שאנחנו מתנשקים, מתחבקים,
שוכבים, מתכרבלים, מתאהבים, חוגגים, אוכלים, נושמים, ישנים.
אנו מתעלמים מהם כדי שנוכל לחיות, להאחז באשליה של יציבות, של
תום, כאשר למעשה איננו אלא סחף הזורם מתנועת הביצות, אל תוך
יער שקצהו לא ידוע, ותוכו אפל. הגעתי להבנה הזו מאוחר מדי, רגע
לפני שהכדור פגע בי, וידעתי שלא אספיק לומר לך: זו איננה את.
זו איננה את. זו איננה את.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פרה, אני אוהב
אותך!

פרנואיד פרה
נואיד


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/7/21 9:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זר בן בלי בית

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה