אריה שואג כרוח סערה
ממוטט את נוף העצים וההרים
בנשיפת זעם וחמס מתוזמנת היטב
על הארץ החוטאת
ואני תמרור, עומד ב-צל,
עומד בקצה כביש
ולי סימן הכוונה
המכוניות מתגלגלות-מתגלגלות
בגאווה חולפות במהירות
מתיזות בוץ על בגדיי
לא מעיפות אליי מבט
צופרות בתענוג 'תנו לעבור
ומשקפי שמש כסופים טועים במבוכים אינסופיים
אני מקיא, אני תמרור, את כל הרעלים
את המבטים האפלים, את האטימות הכללית
הכביש מחליק את אותן מכוניות,
הן מזגזגות בנתיב
בתי אבן נישאים בצד
ושדרת עצים צומחת בכאב
על הדרך המתפצלת סובבים המחוגים,
משתוללים כאחוזי תזזית לכל הכיוונים
הרקיע מעל עומד דומם,
הוא יודע ולא אומר
סבלנותו אינסופית ומעשיו סמויים
וברשתו נופלים העיוורים. |
