[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר אור
/
חמאמה


"בוא, אני אעזור לך להיכנס," אמרתי והרמתי אותו מכיסא הגלגלים
אל תוך המונית. אוויר הלילה עמד במקום ויכולתי להרגיש את הזיעה
ניגרת בתוך החולצה. גם הוא הזיע. הרגשתי זאת אבל ברור שלא
אמרתי לו כלום. הוא היה קל מאוד, רזה מאוד. את כיסא-הגלגלים
קיפלתי והכנסתי לתא-המטען. החבר'ה בתחנה לא אמרו לי שאני בא
לאסוף נוסע נכה. מצד שני מאיפה הם אמורים לדעת? האיש היה
מבוגר, לא זקן, אבל שיערו כבר האפיר ועור פניו כבר ראה כמה
ימים טובים תחת השמש. הוא בטח בן ארבעים-ומשהו הערכתי בליבי.
"תודה" הוא אמר לעברי כשהתיישבתי במושב לצידו.  האיש לבש
גופיית-סבא לבנה, כזו מפעם.  
"אין בעד מה. אז, לאן אתה צריך?" שאלתי.
"בת-גלים, לטיילת"
"אין בעיה," הפעלתי את המונה ואת הרדיו "אגב, איך השם?"
"חמאמה".
"נעים מאוד. אני רמי."
"נעים מאוד רמי" השיב חמאמה בנועם. אוויר הלילה נשאר דומם גם
בזמן הנסיעה.
"אה תגיד, זה יהיה בסדר אם אעשן?"
"כן זה בסדר גמור" אישרתי.  חמאמה הוציא חפיסת מרלבורו מהכיס.
"רוצה גם?" הוא הושיט סיגריה אחת לעברי. שקלתי אם לספר לו
שנגמלתי כבר לפני חודש אבל בסוף הושטתי יד לשלום, ותוך כדי
הוספתי "כן, תודה לך" בשביל הנימוס. מבטינו הצטלבו לרגע. חמאמה
הצית עבורי את הסיגריה שבפי ולאחר מכן גם את זו שבפיו שלו. ריח
מתוק של טבק ונייר שרופים מילא את אוויר המונית הדומם. שיר
ברדיו ניגן. זמרת שלא הכרתי שרה שיר בשפה שלא הבנתי. שיר מארץ
רחוקה, או דווקא מאוד קרובה? שיר כל-כך יפה. שיר שהזכיר לי
שפעם רציתי להיות מוזיקאי. דווקא היה לי כישרון בגיטרה. פעם,
הייתי מנגן בטקסים של יום-הזיכרון בבית-הספר. הייתי מלווה את
הזמרות ואחר כך היו באים אלי כל מיני מבוגרים ובדמעות אומרים
לי שאני ניגנתי יפה מאוד. זה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי אבל גם
אשם, אשם בדמעות שלהם. הרבה עבר מאז. כשאני חושב על זה היום
אולי הם היו הורים שכולים?  אני מעדיף לא לחשוב על זה יותר
מדי.
"אתה יכול בבקשה להגביר את הרדיו?" ביקש חמאמה. דווקא שמחתי
שביקש. בדרך כלל מבקשים ממני רק להנמיך, ואני דווקא אוהב את
הרדיו. במיוחד בלילה. "בכיף, באמת שיר טוב".
"כן, שיר יפה. יש לך מזל אתה, אתה יודע?"
"מזל? לי? איך בדיוק?"  אני לא רגיל לחשוב על עצמי כבר מזל
במיוחד, ככה שהקביעה הזו תפסה אותי לא מוכן.
"כן, מזל שהעבודה שלך היא לנסוע בלילה. לשמוע את הרדיו בלילה
כל הזמן"
"נכון, הרדיו באמת הרבה יותר טוב בלילה"
"הרבה יותר. זה הז'אנר האהוב עלי"
"איזה?"
"הרדיו בלילה. זה ז'אנר משל עצמו, אתה יודע"
"אה כן נכון, נכון. אני מבין מה אתה אומר," צחקתי "אתה צודק
לגמרי. אתה יודע איזה ז'אנר אפילו יותר טוב? הרדיו בלילה כשאתה
נוסע". שנינו צחקנו צחוק של נימוס. חמאמה הזה מוצא חן בעיני.
הרגשתי אליו קירבה משונה שרק זרים יכולים לחוש זה לזה. אז
העזתי לשאול אותו שאלה שהטרידה אותי. "תגיד, לא שאני רוצה
לדחוף את האף או משהו, אבל מה יש לך לעשות על החוף בבת-גלים
בשעה כזו בלילה?"  מיד התחרטתי על השאלה. מה אני מביך נוסעים
עם שאלות כאלה? מה זה עינייני?
"זה בסדר, אין לך מה להתבייש," הרגיע חמאמה " אני פשוט אוהב
להביט על הים בלילה. זה נעים לי יותר לחשוב ככה. אתה מבין? אם
הייתי יכול הייתי יורד בעצמי, אבל... טוב, אתה רואה בעצמך"
"כן, אני רואה. סליחה לא הייתי צריך לשאול"
"זה בסדר אל תדאג. אבל תגיד, שמע זה קצת מביך, אבל אתה נראה
איש טוב והאמת היא שאין לי אף אחד שישב איתי. זה יכול להיות
קצת בודד בים בלילה לבד, אתה מבין..." הבנתי. "אולי תהיה מוכן
לשבת איתי קצת שם על הים ואז נחזור ביחד? אם זה לא יותר מדי
לבקש"
היססתי. העפתי מבט אל השעון. הוא קלט. "אני אשלם לך על הזמן
הזה, אל תדאג" הוסיף חמאמה.
"לא לא, זה בסדר גמור. כן, אני אשב איתך".  האמת היא שפשוט
הביך אותי שהוא הכניס את עניין הכסף לתמונה, אבל נראה שהתשובה
שלי שימחה אותו.
"יופי. מצטער להטריח אבל מאז שהלכו הרגליים..."
"כן, כמובן. אין בעיה בכלל. דווקא בא לי איזו הפוגה מכל
הנסיעות האלה" עניתי והשתררה שתיקה מביכה. כאילו השותק הוא
הפיל שבחדר בכבודו ובעצמו.
"אתה יודע, פעם, לפני התאונה," שבר לפתע חמאמה את הדממה "הייתי
יורד לבת-גלים ברגל במדרגות. בדרך הייתי עוצר בוואדי ניסנאס.
הייתי קונה שם ירקות ולחם ותבלנים ומה לא," נראה כי פתאום נזכר
אז חממה בדבר-מה חשוב "ואהבתי כל-כך את הרגע הזה שאני יורד
במדרגות וכל המפרץ נפתח מתחתיי עם כל האוניות שמחכות מחוץ
לנמל. הייתי יורד במדרגות וסופר את האוניות. אחת, שתיים ,שלוש,
ארבע. לפעמים היו כל כך הרבה שלא יכולתי לספור. הייתי מאבד את
הספירה שלי ומתחיל מחדש ולפני שהספקתי כבר הייתי מגיע לשוק
ושוכח מזה, " עיניו של חממה נצצו בכסף הירח, והוא המשיך בדבריו
" אז בוואדי, הייתי עוצר ליד שובך היונים. יש שם שובך יונים
כזה - כל היונים שם לבנות. אתה יודע על מה אני מדבר?"
"כן אני מכיר אותו" השבתי. כמה פסטורלי, הרהרתי בציניות
המתבקשת.
"הייתי קונה שמה ליד כמה גרגרים ונותן ליונים," המשיך חמאמה
"הייתה שם יונה אחת, לבנה לגמרי, היא אהבה אותי במיוחד, תמיד
היא הייתה באה לשבת אצלי על היד. גם אם לא היה לי אוכל היתה
באה. הייתה עושה לי כאלה קולות. 'הוגרוו-הוגורוו' ואז גם אם
היה לי יום רע, ישר הייתי נרגע. אתה מבין אותי?". אז ניסה
לחקות קול של יונה כמיטב יכולתו, ראו שהוא מנסה מכל הלב אבל זה
לא יצא מוצלח במיוחד ושנינו צחקנו בקול.
"כן, ברור, אני מבין" הייתי נבוך מגילוי הלב הלא שגרתי הזה אבל
דווקא היה לי נחמד להקשיב לסיפור. רוב הנוסעים לא רוצים לדבר
יותר מידי וגם אם כן אז זה תמיד סתם על פוליטיקה או
מזג-האוויר. חמאמה הזה דווקא מוצא חן בעיני, הרהרתי שוב בליבי.

"אבל מאז התאונה אני כבר לא יכולתי להגיע לשם. לא ברגל לפחות.
זה חסר לי."  הניצוץ בעיניו של חמאמה דעך באחת. לא העזתי לשאול
אותו על 'התאונה'. הזמרת ברדיו המשיכה לשיר בשפה זרה אבל
תיארתי לעצמי שהיא שרה על אהובה שעזב או משהו כזה. ככה זה נשמע
לי לפחות. נסענו את שארית הדרך לבת גלים בשתיקה. ריח הסיגריות
החיות התחלף בריח פחות נעים של מאפרה מתה. הזיעה שלי הלכה
וגברה, כאילו להעצים את המועקה של הלחות הכבדה הדוממת ששוררת
באוויר. כשסוף-סוף הגענו החניתי את המונית על-יד הטיילת
והוצאתי את כיסא הגלגלים מתא-המטען. רכנתי מעל חמאמה כדי לעזור
לו לצאת.  תפסתי אותו מהירכיים ומהגב וניסיתי להרימו אבל פתאום
איבדתי שיווי-משקל ונפלתי. נפלתי ישר עליו. בעודי שרוי שם
מעליו יכולתי לחוש אותו, את חמאמה. לחוש אותו כמו שצריך.
הופתעתי במיוחד להרגיש כמה צנום ושברירי הוא היה. הרגשתי כאילו
אני יכול לתפוס אותו בשתי הידיים שלי ואם לא אזהר אני עלול
לשבור לו את העצמות. הוא היה ממש כמו יונה קטנה. פתאום היה לי
ברור מאוד ששנינו קרובים מאוד זה לזה. קרובים מדי. מבטינו
הצטלבו. לפתע המבוכה הכתה בי ומיד הסטתי את מבטי. "סליחה,"
מלמלתי ומיהרתי לקום מעליו. "זה בסדר. קורה," השיב חמאמה
בשוויון-נפש "זה בסדר".
לבסוף שלפתי אותו מהמונית והושבתי אותו בכיסא הגלגלים. דחפתי
אותו לאורך הטיילת אל לשון המדרכה הנכנסת אל המים, שם דייגים
מטילים חכות במשך היום, ושם נוכל לצפות בנחת על הים.
כך ניצבנו אל מול המים, זה לצד זה, והבטנו בצללים הנמתחים
משיירות אוניות המשא, טובעים בשביל הכסף הירחי הנסלל ומתפורר
בכל רגע ורגע על גבי הגלים השחורים.
אוויר הלילה עמד כמו משהו שנתקע בגרון ואי אפשר לבלוע אותו או
לירוק אותו. לחות או זיעה- מה זה מה? כבר אין הבדל. שנינו
עישנו. עשן הסיגריות התפתל והסתלסל באדישות באוויר הדומם כמו
ענני סתיו. האוויר היה כה דומם עד שהעשן לא התפזר כלל אלא רק
הלך והצטבר סביבנו כמו ערפל סמיך. כנראה שגם העשן לא ממהר לשום
מקום, כך היה נדמה לי. גם לי אין לאן למהר, הרהרתי, אז התחלתי
סופר את האוניות הממתינות להיכנס בפתח הנמל. אחת, שתיים, שלוש,
ארבע.
אולי עכשיו זה כבר בסדר לשאול אותו על 'התאונה'? הרהרתי. זה
קצת ילדותי, אבל אני חייב לדעת מה קרה. למרות הסקרנות רק
המשכתי לספור אוניות מסע ולא העזתי לשאול. חמש, שש, שב-
"הלוואי שתסלח לי, ידידי" קטע אותי לפתע חמאמה.
"לסלוח?" תמהתי. הבטתי בפניו של חמאמה והופתעתי לגלות שהוא
בוכה. פניו היו פנים של אדם הסובל מייסורים נוראיים. מה פשר
הדבר? לפני שהספקתי לקבל תשובה הבחנתי כי ידיו אוחזות בחפץ
מתכתי ומנצנץ עם חור שחור נורא בקצה. אקדח. רגע. נסוגותי לאחור
אבל ככל שנסוגותי חמאמה רק הלך והתקרב. כסאו נראה כאילו הוא
מרחף על פני הקרקע מבלי להתגלגל.
"רגע, בבקשה," הוספתי ללכת לאחור אבל הרגשתי משותק בכל גופי
שלא הקשיב לי. לא יכולתי לברוח מהכיסא המרחף לעברי מתוך העשן
ומהאיש המיוסר היושב בתוכו. ומהאקדח. פתאום יונה לבנה הגיחה
מהאפילה ונחתה לחמאמה ישר על היד. נדמה היה כאילו היא נוצרה יש
מאין, ממש הרגע מתוך עננת העשן האופפת אותנו. בניגוד אלי,
חמאמה לא נראה מופתע כלל. היונה ישבה שם בידו והביטה בי מבט
סתום, אדיש לגמרי. עיניה שחורות כל-כך ופעורות כל-כך, כמו לוע
של אקדח. עיניים שלא אומרות לי כלום. הירח האיר על הספינות
באופק. עליהן ברגע זה ממש ניצב בוודאי רב-חובל המעשן מקטרת
ומשגיח בנחת על ספינתו ועל צוות של מלחים חרוצים ונאמנים הישן
שנת ישרים, ומזמזם לעצמו שיר עתיק של יורדי ים. מפזם אותו אל
הים השחור הגדול.
"סליחה" אצבעו של חמאמה רעדה על ההדק.
"חכה, לא! בבקשה לא!"
קול נפץ חד פילח את האוויר, ושושנה היונה ניעורה בבהלה מחלום.
היא קפצה באוויר ונופפה בכנפיה הלבנות בהיסטריה עד שהתעשתה
ונרגעה מעט. היא חלמה חלום מוזר נורא ומפחיד מאוד. ליבה הקטן
עוד הלם בחזה כמו תוף. היא המתה לעצמה בקול שיר-עם יוני עתיק
שאמה שלה שרה עבורה פעם כשהייתה יונה קטנה ומבוהלת, זה תמיד
הרגיע אותה. שושנה יצאה אל דלת השובח המשקיפה על הרחוב בוואדי
ניסנאס. הירח עוד היה גלוי היטב אך השמיים כבר החלו להתבהר, עם
כל המייה הזיכרונות מהחלום הנורא ההוא נראו לה פחות ופחות
הגיוניים, עד שכבר לא היו זיכרונות בכלל, אלא סתם תחושות
מהולות בכמה תמונות מטושטשות של איש בכיסא גלגלים ואוניות בים
שחור-כסוף. שום דבר מזה לא היה הגיוני. הנה מפציע אור ראשון.
אור צלול, אור צחור. אור של יום חדש עולה על הוואדי. תכף, כך
ידעה שושנה, המולת היום תחל וקולות הרוכלים והשוק תפר את הדממה
הקדושה. היא הביטה בעיניה השחורות, הפעורות תמיד, בפס השמש
הראשון אשר החל מבצבץ מעל גגות הבתים. כמה היא מתגעגעת, חשבה
אז לעצמה שושנה, לאותו האיש בגופיה הלבנה שהיה מגיע מדי יום
וקורא לה 'חמאמה, חמאמה', ובעצם, כבר הרבה זמן שלא בא לבקר.

חמאמה- בערבית יונה







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אהההה אתם מהאלה
שישנים...
שמעתם על מוות
בעריסה?

אינסומאניק במסע
טרור


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/7/21 9:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר אור

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה