למה אתה ממשיך לפעום? שאלתי אותו, אתה לא שבור? אני יודע שאתה
שבור. גם אני שבור. שנינו שבורים ביחד. אז איך זה שאתה פשוט
ממשיך לפעום כאילו כלום? לא אכפת לך מכלום אה? אתה לא חושב שזה
טיפה לא מתחשב מצידך להמשיך ככה בשלך כאילו כלום? ממשיך ככה
באותו הקצב הרגיל, הנורמלי, הבריא. אנחנו שנינו שבורים פה על
המיטה כבר יומיים, למען השם, בוהים בפינה של התקרה. מפינה
לפינה לפינה לפינה. מתקתקים כמו שעון עם כיוון השעון ופתאום
עוד יום. ואתה בשלך, מונה את השניות פעימה אחר פעימה, בשלוות
עולמים. למה אתה ממשיך לפעום? אתה לא רואה כמה אתה מכאיב לי?
תענה! תענה לי כבר אני יודע שאתה שומע!
האמת היא שהוא שמע. הוא אפילו ענה. פשוט לא ידעתי שהוא עונה
לי. פשוט הייתי טיפש מדי מכדי להבין את התשובה. אולי אני פשוט
לא יודע להקשיב לו. כמו ילד שבוכה ולא מבין שהכל בסדר. כמו ילד
שעוד לא למד להקשיב. אם אני הייתי מקשיב טוב אז הייתי מגלה
שהוא תמיד מדבר אליי בקול העמום, המונוטוני, המרגיע, שנשמע
כאילו אני בתוך הרחם.
"באם באם באם באם באם באם" זה הכל. |