בבית המשפט
נשמש לך עדים
נספר איך הדם ממנו
לא ירד מהבגדים
איך כשאיש לא ראה
אנחנו לא יכולנו שלא
להפסיק לבהות
אנחנו הבובות
השומרות
על חיוך קבוע של שתיקה
מבט מזוגג של שחיקה

וכשאף אחד לא היה שם
עבורך
היינו אנו
עשר שנים
בחדרך
על מדפים ישנים

אבא הכחיש
אימא כעסה
והאשימה
וקראה לך זונה שקרנית
ואמרה שבגללך
רק בגללך
סבתא חטפה התקף לב
מרוב צער
ונסעה לבית החולים
וזו אשמתך
והמשטרה
סגרה את התיק מחוסר ראיות
ואת
רק רצית לא להיות

אבל אנחנו, אנחנו עדים
לאין ספור לילות לבנים
של זעם ופחד וחוסר אונים