ידעתי שאני מאחרת בשבוע. שכבתי במיטה מכוסה בשמיכה מעל הראש
וקיללתי את עצמי בקללות המעטות שהכרתי, טיפשה, מטומטמת, מפגרת
וחזרתי עליהן מספר פעמים. וגם איך זה קרה לי, על מה חשבתי, או
ליתר דיוק לא חשבתי. עכשיו קבלתי עונש על כך. איך אני, אישה בת
30 מורה, נפלתי כמו ילדה מתבגרת.
אין צורך בבדיקה, הרגשתי שזה קרה. כבר לפני ארבעה חודשים
הפסקתי לקחת גלולות כי החלטנו עם יורם בעלי, שהגיע זמן לילד
קטן במשפחה. אבל בזמן האחרון משהו לא הסתדר בינינו ובלילה ישנו
גב לגב.
לפני חמישה שבועות, בסוף השיעור של כיתה יא' בה אני מלמדת
היסטוריה, הזכרתי לתלמידי שיש להם שבוע עד המבחן ורצוי שיתחילו
כבר להתכונן ולא ביומיים האחרונים. כאשר ירון עבר על ידי,
עצרתי אותו ואמרתי, אני מצפה שתלמד ותקבל ציון גבוה. הוא חייך
וענה, לא נראה לי. למה? שאלתי. הוא אמר בהיסוס, אין שקט בית,
אחים מפריעים וגם אמא כל הזמן מבקשת עזרה. הצעתי, "תבוא אלי
לשעתיים כל יום, כך תספיק להתכונן למבחן".
ירון היה ילד גבוה, עם גוף ספורטיבי, חיוך יפה ושער מסופר קצר.
מזמן שמתי לב לכפות הידיים שלו, צרות עם אצבעות ארוכות. "ידיים
של פסנתרן", אמי היתה אומרת. אבל ידעתי שירון והפסנתר הם כמו
שני קווים מקבילים שבחיים לא יפגשו. הוא לא היה ביישן, אבל אף
פעם לא שמעתי אותו צוחק כמו אחרים, תמיד עם חיוך בחצי הפה.
הוא הגיע אלי בשעות אחר הצהריים. עד אז הספקתי להחליף "בגדי
עבודה" לשמלת בית רחבה. אני גבוהה ורזה ובגד זה מתאים לי מאוד.
בשלתי אוכל לערב. בעלי חוזר מעבודה הרבה יותר מאוחר ממני
ואנחנו אוכלים יחד. הוא כבר רגיל שלעתים קרובות תלמידים שלי
מגעים ללמוד בביתנו.
התיישבתי מול הטלוויזיה, פתאום הרגשתי את ידו של ירון מלטפת את
גבי. לא הגבתי היה לי נעים, היד היתה רכה וקטיפתית. אחרי כמה
דקות היא זזה לכיוון היד שלי וזה דגדג אותי. צחקתי ובקשתי
שיפסיק. אני רגישה,  אמרתי, אבל הוא המשיך. אמרתי בכעס שיפסיק,
והוא בשלו. הסתובבתי וסטרתי לו. הוא קפץ מהספה אמר, "סליחה",
והתיישב על יד שולחן כתיבה שעמד בקצה השני של החדר. הרגשתי
מבוכה, כאילו בכוונה משכתי אותו כדי שתהיה לי סיבה לסטור לו.
נגשתי אליו, העברתי את ידי על שערותיו ואמרתי, אני מצטערת.  
למחרת בסוף השיעור תפסתי את מבטו ושאלתי, אתה מגיע? הוא לא
ענה, רק חייך. כאשר נכנס לביתי, שערו היה עדיין רטוב אחרי
המקלחת. התיישב ללמוד ואני בשולחן אחר לבדוק מחבורות. פתאום
הוא ניגש אלי והתחיל לנשק לי את הצוואר, פנים, שפתיים ומחשוף
החולצה בנשיקות עדינות כמעט לא נוגעות. לא שיתפתי פעולה אבל גם
לא התנגדתי. נהניתי מהעדינות הלא כפויה שלו. לא הרגשתי איך
הגענו למיטה. הבנתי שלא הייתי הראשונה אצלו. לא היתי צריכה
ללמד אותו, הוא לימד אותי איך אפשר ליהנות, כי יורם שלי לא היה
כל כך יצירתי במיטה. פתאום נבהלתי, ניסיתי לדחוף אותו מעלי אבל
היה מאוחר מדי. לחשתי, אתה יודע שאסור לנו. הוא קם ואני משכתי
את השמיכה מעל הראש. שכבתי כך עד ששמעתי את דלת הכניסה נטרקת.
ניסיתי להירגע וחשבתי לעצמי, ברור שלא יהי המשך לזה, חד
משמעית. להתקשר אליו עכשיו? לא. מחר אחרי המבחן אתפוס אותו
ואסביר לו, הבטחתי לעצמי. למחרת הבנתי עד כמה הוא ילד בוגר.
הוא ניגש אלי על יד כולם והודה על עזרתי בהכנות למבחן. הופתעתי
והבנתי שאין צורך בהסברים, מבחינתו הקשר בינינו נגמר. אז לא
ידעתי שמבחינתי יש המשך לסיפור.
שוב הרגשתי בחילה ורצתי לשירותים. אחרי ששטפתי את הפה ושתיתי
כוס מים עם לימון החלטתי, ברור שאני עושה הפלה. לא הרשתי לעצמי
לחשוב אפיל ועל פתרון אחר, אל תחשבי על זה, את לא תסחבי סוד
נורא כל החיים. גדול עליך והסודות מתגלים בסוף. את לא רוצה
שיורם יגדל ילד לא שלו. על ירון לא חשבתי בכלל, כאילו לא היה
צד בעניין. תכננתי את כל הפרטים, זה יהיה בתל אביב ולא במקום
שחצי העיר מכירים אותי. צריך לקבוע תאריך ולבקש מציפי, חברתי
לספסל הלימודים באוניברסיטה ללון אצלה את הלילה. אם תשאל, מה
קרה, בלי להיכנס לפרטים אבטיח להסביר לה אחר כך. צריך גם לבקש
כסף מאמי, כדי שיורם לא ישאל, בשביל מה. היא כמו תמיד תיתן לי
בלי שאלות. וגם לחשוב על תירוץ משכנע לנסיעה לתל אביב באמצע
שבוע.
הכל היה מוכן. כדי לא להיכנס לפקקים, לפי הצעתו של יורם,
התחלתי בנסיעה ישר אחרי בית הספר. הוא צדק, התנועה בכביש ארבע
היתה עדיין דלילה. פתאום הרגשתי בחילה וחשבתי שצריך לעצור, אבל
לא זכרתי אם עשיתי כך. לפני שפתחתי את העיניים שמעתי צפירות של
אמבולנס.
הדלת של החדר נפתחה ויורם ניגש למיטתי עם מבט מצטער על הפנים,
נשק לי במצח, ליטף את שערותי ואמר, את תהיי בסדר, בעוד יומיים
הביתה, אבל את התינוק שלנו אבדנו. איזה תינוק? צעקתי ובשקט
שאלתי, איך אתה יודע? יורם הסתובב למישהו בחדר ואמר, אמרתי
לכם, שהיא בכלל לא ידעה שהייתה בהריון. אחרי זה חזר אלי
והסביר, היה לך דימום חזק, כך גילו, והוסיף, אל תהיי עצובה,
נמשיך לעבוד על זה. הוא חייך אלי ואני מרוב שמחה פשוט כיסיתי
את פני בסדין.