[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לא היה כל גבול לתיעובי כלפיו, חרף הכבוד שרחשתי לו. יסלח לי
האלוהים על כך, אבל אנשים רבים שנאתי בצעירותי, מהם אדיבים
וטובי-לב שבשרירות הלב נפלו אל מחלקת השנואים והנלעגים, ומהם
שפלים ונכלוליים אשר שנאתי לפי מידת העוול שגרמו לי. אך יותר
מכל הבריות הללו, שנאתי את דמותו, והוא היחיד אשר אני מרשה
לליבי לקבל את עצם העובדה כי הייתה סיבה טובה למדי לשנאו.
שמעיה הכהן היה לא פחות מבנו הבכור של הכהן הגדול בעת המקרה,
ובכל חוצות של כל עיר ברחבי שתי הממלכות הכירו העוברים ושבים
את פניו, ובירכוהו לשלום. אבינו אברהם היה מתבייש באסופת
פרותיו הצנועה לנוכח ציי המקנה שעמדו לרשותו של שמעיה ההוא.
מכיוון שהיו לו נכסים וקרובים בערינו היה נוהג להגיע מדי חודש
או חודשיים, הגעה שבקביעות לוותה בשיירת מקבלי פנים, שמאחוריה
עוד שורה של אנשי שלומו, שהדליפה לאוזנו כל שהתרחש בעיר מאז
עזיבתה. אמנם לא עמד לו כל תואר של ממש, אך בשל התבונה הרבה
שיוחסה לו, ולרוב בצדק, נזדמן אליו כמעט כל פעם משפט צדק העומד
ללא הכרעה. כך תמיד הייתה שגרת בואו.
עוד כאשר הייתי רך בשנים, זכור לי איך סבי, שהיה מבין השופטים
הדגולים של מחוזינו, היה נוהג להביאו מדי פעם אל ביתנו, לשם
היוועצות עמו על דיני נפשות ודיני ממונות כאחד. לעולם לא היה
שמעיה פזיז בהחלטותיו, תמיד היה חוקר את סבי לפרטי פרטיו של
האירוע ומקשה קושיות למיניהן. רק לאחר שעות ארוכות, כאשר כבר
הבין את המקרה עד כי יכול היה לשמש כעד, היה משמיע באוזני סבי
ואבי את מסקנותיו. ותמיד היה סבי מתרצה ופוסק על פי "שמעיה
כבודו", כך כינה אותו.
ואני, שינקתי מתבונת סבי ומהערכתו לנאצלים שבבריות, לא יכולתי
שלא להעריך את אותו שמעיה עוד מינקותי. הוא היה מעין מעיין
בינה, שהכול בעירנו שתו ממנו, ומפאת צורכו הבסיסי של האדם במים
שתיתי גם אני. חברי ילדותי היו נוהגים לבקר בביתנו לאחר בואו,
ואני הייתי עושה אותו בפניהם לשלמה של ממש. "תארו לכם כמה
נפשות ניצלו וכמה רשעים נלכדו", נהגתי לומר, "בזכות ראשו החד
והפועם של שמעיה הכהן!".
ואז, שנתיים לאחר גיל מצוותיי, הגיחה אל חיי אותה תקרית מצערת,
שהפכה את יחסי אליו כפי שנמר אינו יכול להפוך חברבורותיו.
אקדים ואומר שתקריות שכאלו היו דבר שבשגרה בעירנו, ולא הייתי
מקדיש להן מחשבה בטרם אני בעצמי עורבתי בהן.
בליל קיץ אחד נדרשתי לשמור על צאנו של אבי, אשר באחו הנושק
לחומות העיר. בין לחישות עשבים מתנועעים לבין פעיות הכבשים
העליזות החלו שמורות עיניי לכמוה זו אל זו, והרשיתי לעצמי
להירדם בעת השמירה. אל תשפטוני לחומרה, שהרי פעמים רבות לפני
כן הרדימוני הכבשים בזמן משמרתי, ונוכחתי בכל יקיצותיי
המבוהלות לדעת כי אין כל גנבים בעירנו ומוגן הוא הצאן אף
לבדו.
והנה עת נתזי קרניה של חמה מלחכים את שמורות עיניי, בעודי נם
למחצה, הבחינו חושיי המוקהים בדממה הנוראה ששררה סביבי. לא
פעיית כבשה ולא צעקת טלה - שקט! בחרדה גדולה הקצתי והתרוממתי
ממשכבי, רק כדי לגלות את אובדן כל הצאן אשר היה אמור להיות תחת
השגחתי. מגדף וחרד החלתי תר אחר צאן אבי האבוד, סורק את השדות
החשופים בליווי קריאות רועה שפלחו את גרוני. אך כל חיפושיי
לשווא, והכבשים כמו בלען האדמה בשלמותן, ולא השאירה את שיירי
מזונה.
למזלי, עמד לי שכלי החריף, על היקשיו המדויקים והזריזים. הלוא
כבר דובר רבות בעירנו על מקרהו המצער של הסוחר רע-המזל יהורם
בן-מעכה, אשר נהג להוביל סחורותיו בדרך אשר עברה בקרבת יזרעאל.
באחד הימים נקלע יהורם אל מארב בוזזים, והמה לא חסו על סחורתו,
שממילא נקנתה בכספי מלווה בריבית גבוהה, ורק את בגדיו הבלים
הותירו לו. מאז הוא מסתובב בעיניים תשושות בעוד חובותיו עמוקים
מכיסיו. ואין חזק מול המוסר, כך סברתי, מאשר הדלות וחרפת
הרעב.
חיש קל אצתי אל אחוזתו של יהורם, שרק בשל תמיכת קרוביו הנדיבים
עלה בידיו להחזיקה כקניינו, והיא כצפוי עמוסה מקצה ועד קצה
בצאן הומה, כאילו אין כל חשד בדבר. ויהורם יושב תחת אחד העצים
שבפינת אחוזתו, ורוחו טובה עליו. בפני שני ועיניים דולקות
ניגשתי אליו והוכחתי אותו על חטאיו, אך הלה מיד ביטלם והכחיש
כל מעשה שייחסתי לו. "הרי אנוכי וקרוביי קבענו זה מכבר כי
יאספו עבורי חלק מצאנם למען אוסיף לחיות, בלא שאגווע ברעב או
אנוס מנושיי חלילה. אתה וצאנך האבוד, אין לכם כל יד בדבר!"
כך אמר בפה מלא וכמעט שציווני להסתלק, לולא התעקשתי בפניו
נחרצות כי ייחרץ הדין בידי שופט העיר.
באותם הימים סבי כבר נמנה עם המתים, ומחליפו היה צעיר
למידותיהם של שופטים, ועל אף שהיה בקיא בהלכות וחוקים רבים, לא
עמד לו ניסיון רב. יהורם הביא להגנתו שניים מדודיו, אשר העידו
כי אכן נתנו בידיו את צאנם. לשמחתי, הטיל השופט ספק רב בשאלת
כשירותם של עדים אלו, שהרי הם קרובי משפחתו של יהורם ועניינם
כעניינו. בלא עדים כשרים מאף צד ניצב השופט חסר-אונים.
רצה האלוהים וביום זה שהה "שמעיה כבודו" בעירנו, וניאות היה
לסייע לשופט אובד העצות במלאכתו. מה שמחתי על כך! סבור הייתי
כי יזכור את ידידותו האמיצה עם סבי המנוח וייתן בידיי את עסיס
פירותיה. "נלכה אל הצאן אשר באחוזת יהורם," מיד בקשתי, " ושם
אראה לך, שמעיה כבודו, את עוונו הנורא."
כאשר הגענו אל אחוזתו ואל הצאן הלכוד בה, ניגשתי מיד אל אחד
האילים המרשימים שבצאן אבי, שצלקת בולטת עיטרה את אפו. לא סתם
בחרתיו כראייה, שכן היה זה איל שתפס בעבר את עינו של שמעיה,
אשר רצה לרוכשו ולקחתו כקורבן אל בית המקדש. משראה בעת ההיא את
הצלקת שעל אפו, חזר בו מיד מבחירתו ורכש איל אחר. על כן ברי
היה לי כי תהיה זו ראיה מוצלחת בפני שמעיה, אשר יוכל לשמש כעד
אמין עד מאוד.
ואולם שמעיה, להפתעתי הרבה, טען כי אינו מכיר את האיל כלל
וכלל. לבסוף נועץ השופט עם שמעיה, והשניים הסכימו כי אין כל
הוכחה מובהקת לטענותיי, וכי האשמתי, לעת זו, ריקה. בוש ונכלם
שבתי אל בית אבי, ביודעי כי עוול גדול נעשה לי, וכי צאן אבי
ישכון באחוזתו של יהורם כל עוד לא יקום עד לטובתי. והרי עד כזה
אינו קיים, לנוכח שכיחתו התמוהה של שמעיה. בדרכי העגומה ניסיתי
למצוא את פשרה של שכיחה זו, ושמא נעשתה במכוון, אך לא עלה בידי
להבין מה אירע.
שובי אל בית אבי היה מצער אף יותר מהפסדי במשפט. אבי הטיח בי
דברים קשים על שני חטאיי, אובדן הצאן והאשמת השווא. אחר שהצהיר
עליי כי אני פוחז, נישלני הוא באופן מפורש מכל קניינה של
המשפחה. "לא על צאני אני מענישך בני," אמר אבי, "אלא על חטאך
הנורא, על שניסית לגלגל אשמתך אל אחד מעניי עירנו. כלום אין בך
מוסר ולא דרך?!"
שבועות שלמים ניסיתי להסביר לאבי את האמת מאחורי ההתרחשויות,
אך ללא כל הועיל. רק אנוכי והנער אשר לנו הכרנו את הצאן היטב,
ואילו אבי מעולם לא שהה במחיצת כבשיו, ולכן לא ידע אודות האיל
המצולק. התכחשויותיי רק הוסיפו על חמתו, עד שלבסוף איים כי
יגרשני מפניו אם לא אחדל מלדבר על כך.
היה זה רק כמחצית השנה לאחר מכן, לאחר חודשים ארוכים של יגון
ובושה, כשנודעה לי התשובה לשאלתי על מניעיו של שמעיה במשפט זה.
בשעת בין ערביים צוננת, עת התהלכתי ביד המקרה סמוך לאחוזתו של
יהורם בן-מעכה. על רקע עמעום הכתם השמשי נגלו אליי שלוש צלליות
מסתודדות, אשר תוך התקרבות איטית התגלו כדמויותיהם של שמעיה
הכהן ושניים מבני משפחתו של יהורם.
לא היה נדיר מראה שכזה בעירנו, שכן לשמעיה היו עסקים רבים בכל
פינה בעירנו. על כן במהרה נוכחתי להבין כי אכן, כפי שחשדתי,
מתקיימים יחסי מסחר בין שמעיה למחוללי עוולותיי. חמה עזה שטפה
את עורי באותו הרגע, ונדרתי לי נדר עמוק ביותר, שלא אשכח
לשמעיה את החטא הנורא אשר ביצע כלפיי וכמה רקוב ומצורע הלב אשר
פועם תחת חזות זו. אך בי נשבעתי, לא היה בכוונתי לשלוח יד
בנפשו, ואין זה טבעי לאדם ירא אלוהים לעשות רעה שכזו.
ואולם, רצון האל חזק מכל רצון אדם, והוא מנתב בעורמה את הבריות
ללכת בשוגג אחר הכיוון ההפוך מרצונם. אך אנא מכם האמינו לי -
לא זיהיתיהו! חי נפשי לא פגעתי בו במזיד! כיצד יכולתי לדעת,
שהרי אור השמש היה קלוש ביותר בשעה זו, כי צללית זו של
הולך-על-ארבע צללית אדם היא ולא צללית תן או זאב? הלוא כל
אזורינו שופע בחיות טורפות אלו, וכל מי שנפשו בו ייבהל מיד
ממראם וישליך לעברם אבן, לא כך? לא ידי נשלחה בו אפוא, אלא יד
הגורל האלוהית שעשתה אותי לכלי שרת, תוך שהיא מענישה אדם אחד
במוות ואת השני בייסורים נוראים.
אחר שהתקרבתי אל הגופה המוטלת וניכרו לי תווי פניו של שמעיה
הכהן, הבנתי כי תמו חיי כך או כך. כך אחד כי הובן לי היטב כי
סכנת מוות אורבת לי, והכך השני כי חיי רוצח בשגגה, אשר נגזר
עליו שלא להיהרג דווקא, אין הם חיים כלל. כבר אז הבנתי כי מראה
ראשו המדמם של יריבי עלוב הנפש הוא רק הראשונה במכותיו של
מצפוני הנקמני, ומיררתי ארוכות על החיים שניטלו והאדמה
שהוחנפה.
שעה ארוכה ואיומה מכול עברה עליי עד שהחלתי מתעשת ומחשב את
דרכיי העתידיות, שמהן לא נותרו עוד רבות לאחר תקרית זו. למזלי,
כנכדו של שופט מלומד ידעתי את ההלכות המקובלות בארצנו, ועל כן
גם את היעד אשר מצפה לי. לפתע מקורם של מעשיות אימה רבים
ששמעתי בילדותי הפך למבצרי היחיד, לעיר מקלטי. מעולם לא העליתי
על דעתי כי אצעד כה נמהר אל שכם, אך כאשר אדם מדרדר במדרגות
העולם הזה, גם שפלות ועמקים נראים לו לפתע כרמות נשגבות.
הייתי רוצה לומר, והיו הכול רוצים לשמוע, כי שכם היא עיר ככל
הערים, או לכל הפחות עיר שלא שפר עליה מזלה אך במראה ראשון
נראית היא לכל הלך כעיר. אבל שכם לא דמתה לאף עיר שאי פעם
ראיתי. לא, הערים שראיתי בחיי לא היו ערי רפאים מיושבות. שערי
הערים שראיתי בחיי לא נטו בכל עת לקרוס על העוברים דרכם, ואף
על פי כן כוח נסתר ומפוקפק השאירם נישאים במקומם. כל שכם נגלתה
לפניי כעיי חורבות מוחזקים בנס מלאכותי, ואף הבריות דמו
לגוויות יבשות שמנגנון אלוהי חיוור הניע אותן בעצלתיים. כל
תובנותיי אלו רק ממבט חטוף על עירי החדשה.
עת הגעתי אל אחת מרחבותיה הפנימיות של העיר, תפסה עיני את
דמותו של מכר ותיק של אבי. שמו היה אחזיה בן-יהויקים ובשיא
ימיו היה הוא בעל אדמות בעירנו, עד שבעודו רוכב על סוסו רמס את
גולגולתו הדקה של פעוט עליז ומלא חיים. למעשה זה נשמר מקום
קבוע בשיח הרכלנים בעירנו חודש תמים, עד אשר השגגה והרוצח
נשתכחו שניהם מכל הלבבות, ובהם ליבי שלי. משום שהכירני ומשום
שזכר לאבי טוב הלב חסדי נעורים רבים, הביאני מיד אל ביתו
והצהיר בפניי כי כל עוד שוכן אני בעיר הזו מקומי הוא בביתו.
אחזיה, שנצרב בזיכרונות ילדותי כחובב בריות ואיש שיחה, מיעט
לדבר בימי שהותי אצלו. תכונתו זו הכבידה על ייסורי מצפוני
הקשים, על נפשו האבודה של שמעיה הכהן שהילכה אימים על שרידי
נפשי, ועל המועקה הנוראה ששררה בליבי המותש כל הלילות. באחד
הימים, עת הביט ממושכות על הנעשה ברחובנו בעיניו הקטנות
והריקות, אזרתי עוז סוף-סוף לפתוח בפניו את כיבי הפועם.
"אחזיה," קראתי מאחורי גבו, "כיצד יכול אדם לכפר על מוות שבו
היה הוא כלי הרצח ולא הרוצח?"
הוא הסתובב לעברי, ועל מבטו ניכר חיוך מיואש. "כפרה בני," הוא
לחש בקולו הצרוד, "אינה מושא נפשם של אלו הנמלטים אל ערי
המקלט. היא מושא נפשם של אלו ששולחים יד בנפשם. האדמה מטמאת
בדם ומטהרת בדם, לא בדמעות ולא ביפחות בכי."
"אבל לא בי היא האשמה!" התעקשתי, "והרי על פי חוקי הארץ, אין
אני נדרש לשלם בדמי בעבור רצח בשגגה."
"אכן כך, בהישארותך בעיר זו הינך משלם את חובך הכבד לאלוהיך
ולבריות. תשלום זה מספק כל חי ואת כל הנעלה על החי, אך לא את
המתים."
"הו שמעיה, לו תחוס נשמתו האבודה על נפשי."
"לא נשמתו של שמעיה הכהן היא האבודה לעד, ולא הוא אשר מעכל את
עצמו מן הפנים אל החוץ." כך אמר, ויותר מכך לא דיברנו עוד
דברים של ממש. כניעותו ואומללותו העיבו על רוחי, שאט אט החלה
להידמות לרוחו שלו.
בימים שבאו לאחר מכן החלתי לקבל על עצמי את גורלי ולהתיידד עם
מקלטי הרעוע. לויים ורוצחים עברו על פניי מבלי שאדע זהותם,
וכולם נדמו אפופי קדרות ותוגה. ואילו הגרים, שהשלימו את מערך
תושביה של שכם, התחבבו עליי עד מאוד. חסרו הם כל תקנה ועמדה
להם חירות מוחלטת מהעול הדמיוני שהתפרש על העיר כולה. הם תמיד
התהלכו בעירם כאילו היו בדרכם לעיר אחרת, וכל הופעתם היוותה
ניגוד גמור לתפאורת העיר העומדת בפני קריסה. כל רצוני באותם
הימים היה לנהוג כמותם, ולראות בעיר זו רק כמושב זמני לזמן
שהוא כמעט נצח.
ככל שעברו הימים על פניי, החלו ייסוריי לשנות את צורתם וללבוש
צורה גשמית. ימים לא מעטים עברו ועדיין לא הגיעה לאוזניי שמועה
אודות גואל דמו של שמעיה המצפה בשער. פתע התוודעתי לכך שייתכן
כי לעולם לא אעמוד בפני העדה למשפט ואוכיח חפותי בפניהם,
ובמקום זאת אשב עד מות הכהן הגדול בעיר זו מבלי שאיש יחרוץ את
דיני וייווכח כי אכן רוצח בשגגה אני, וחיי מוצדקים הם. ככל
שהתחזקה כמיהתי לגאולתי מאשמת ההרג, כך העמיק בי החשש שאיש לא
יבוא לדרוש את דמי.
אך מובן שחששותיי היו ריקים מתוכן, שכן אף אדם מישראל לא יותיר
מוות של איש רם מעלה ללא מענה, ובבוקר אחד הגיע לפתח משכני
שליח אשר הורה עליי לסור אל שער העיר.
קול שעטת ההמון ליווה את לכתי אל עדת זקני שכם. תריסר ישישים
חמורי-סבר עמדו בפניי, ולצידם ניצבו חרש יהורם וקרוביו, אשר
הובן לי מיד כי אינם גואלי הדם, שכן אין דמם קרוב לדם שנשפך,
אלא רק עדים שנשלחו לקדם את בואו.
"האם אתה הוא רוצחו של שמעיה הכהן" שאל אחד מזקני העיר.
"כן," השבתי, "אם כי לא במזיד רצחתיו."
ספק קל עלה בפני הזקנים. "ספר לנו אפוא את מעשה הרצח." ביקש
הדובר.
בכבדות פה ורעד קל גוללתי בפניהם בקצרה את אשר אירע. תחושת
הקלה מועטה עלתה בי בסוף דבריי, כאשר חטאי הפך ידוע לכול.
ואולם מראה הזקנים המהורהרים ערער את נפשי. הם הותירו אותי אל
מול ההמון המאזין, ושוחחו במרחק מה עם העדים שנשלחו. לא הייתה
פעולה זו כהלכה, שכן דברי העדים מיועדים הם לכל הנוכחים, אך
ספק אם איש מן הקהל ההמוני הבחין בסטייה זו, ואילו אני שותקתי
בידי בושתי ואשמתי.
לאחר שעה קלה שבו הזקנים אליי, חמורי-סבר כמקודם. פסיקתם הייתה
קצרה ביותר: "משום שמעשיו של איש זה הביאו עליך עונש מר, אין
זה מן הנמנע להניח כי אכן שלחת בו יד במזיד, והנך נתון לחסדו
של גואל הדם."
נחמה אחת מילאה אותי ברגע זה, ודחתה כל צער על מותי הקרב לרגעי
ההמתנה שבאו לאחר מכן, והיא שאכן אזכה לכפר על המוות המצער
שגרמתי, בין אם בשוגג ובין אם לאו. אך נחמה זו לא נותרה בי
לזמן רב, ובמהרה תפס היגון את מקומו הראוי. נפשי התמימה,
שרוטשה בידי העוולות ששוסו בה, עמדה להימחות מן העולם מבלי
שדנו אותה כהלכה על הארץ. תקווה אחרונה נותרה לי, והיא כוונה
אל הצלתו המבורכת של האלוהים.
הגואל אינו נתן לי רגעי אבל מיותרים, וכבר בליל אותו יום אחזיה
הוליכני בצעדים איטיים אל הרחבה האפלולית אשר בה נוהגים לנקום
דמים. בלא מילים הוא אימצני אל חזהו הקר, ואחר כך נס בחזרה אל
ביתו. מן העבר השני דמות כבדה יצאה אט-אט מן הצללים. כאשר
נגלתה דמות הגואל לפניי, נחרד ליבי בפעם האחרונה למראה מצנפת
הכוהנים אשר לראשו.
הכהן הגדול הביט עליי ממושכות. "צר לי להרוג נער שכמותך," אמר
ברכות, "אבל זהו צדק בעולמינו."
מבלי לחכות לדבריי האחרונים, נפנה הוא לשלוף את פגיונו מן
הנדן, והחל להתקרב אליי בצעדים מהוססים. הוא עצר לרגע להסיר את
מצנפתו, וידי משה מעצמה אל אבן גדולה שהונחה על הקרקע, והטיחה
האבן בראשו במלוא כוחה.
הכהן הגדול נפל אל הארץ. פצעו הזכיר במדויק את פצע בנו, והיה
חמור אף יותר ממנו. "עד מות הכהן הגדול..." לחש קול סבי בראשי.
חיוך עלה על שפתיי למשמע קול ביתוק כבלי נפשי וגופי.
נסתי בחסות האפלה, ובדרכי גנבתי בחופזה סוס מאורוות פלוני, אשר
מילטני מיד מן העיר. עד עלות השחר כבר נמניתי עם אחד מגריה
העבריים של ארץ מואב, ורוח המדבר נשאפה אל רוחי הנקייה מכל
חטא. נקייה וזכה יותר משהייתה אי פעם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נפלאה אהבתך לי
מאהבת נשים





-אחי הצעיר


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/9/21 16:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תום פיניס

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה