בבית של מוסי לא היו ספרים, לא ספרי ילדים, לא ספרי מבוגרים,
לא ספרי לימוד ולא ספרי דת. עם זאת, למוסי הייתה משיכה עזה
לספרים, היה פוגש אותם ליד פחי זבל, בתוך ארגזי קרטון. בכל פעם
שראה מצבור ספרים ליד פח לא היה יכול לשלוט בעצמו, היה ניגש
ובודק אותם אחד אחד:  האם כבר הצהיבו? מהי איכות הדפוס? האם
הספר "קיבל אוזניים"? האם קראו בו?

והכי אהב להריח אותם. היה פותח אותם באמצע הספר, מקרב לאפו,
עוצם עיניו ולוקח שאיפה עמוקה.

מוסי לא היה זוכר רק את הספרים, אלא גם היכן מצא אותם ומה היה
מצבם, למשל את הספר "המורה - אן סאליבן" מאת הלן קלר, מצא בפח
במושב אודם שברמת הגולן בטיול שנתי והספר היה כל כך פגום ומלא
עובש שהתפרק בידיו. ואת הספר "מילכוד 22" של ג'וזף הלר מצא
בתחנת אוטובוס מחוץ לבית חולים והוא היה בתוך שקית של סטימצקי
עם קבלה מאותו יום.

במהלך כיתה ח' מוסי הפסיק לדבר וכמעט סולק מבית ספר וכל זאת
בגלל ספר שמצא. באותו יום ליווה את מיקה למפגש של ילדי הגן
במגרש המשחקים והסתובב סביב הפארק וחיכה שהזמן יעבור ויוכלו
לשוב הביתה.

באחת הפינות מצא רכוש דירה: ארונות, כורסאות, פינת אוכל ואפילו
מקלט טלוויזיה עם קערת אגוזי פקאן המונחת עליה. מוסי ניגש
וחיפש אוצרות. הארון היה עמוס ספרי הגות ופילוסופיה, הוא לא
קרא אף פעם ספר כזה. הוא בחן את הספרים אחד אחד, עד שהיה צריך
לחזור הביתה. הוא לא מצא שום דבר מעניין אך חש צורך לקחת לפחות
מזכרת אחת מהמטמון שגילה. וכך הביא את הספר "מנוס מחופש" של
אריך פרום. הספר עסק במחקר סוציו-פסיכולוגי הדן ביכולות הבחירה
והחופש של הפרט בחברה של ימינו.

באותו הלילה מוסי לא הלך לישון, הוא קרא את הספר בנשימה אחת,
רצה להפסיק ולזרוק אותו מהחלון אך לא יכל. כל פרק שהתקדם הצליח
לקלף עוד קליפה מעצמו, ורצה למצוא עצמו בין דפי הספר. בבוקר
הוא סיים לקלף את קליפתו האחרונה יחד עם הפרק האחרון. וגילה כי
הייתה רק קליפה וכעת נשאר כלום.

בבית הספר  כשמנשה  שאל:
"הי מוסי מה קורה"
מוסי ענה:
"תקשיב מנשה, אין לי מה להגיד יותר... אנחנו חברים, פשוט אין
לי מה להגיד..."

אף אחד לא שם לב שמוסי הפסיק לדבר, כשהיו שואלים אותו שאלה היה
מהנהן, ובדרך כלל הצד השואל היה מבין מכך מה שרצה  לשמוע. גם
לשאלותיה של אימו השיב בתנועות ראש: כן, לא, אולי. וככל שהתמיד
בשתיקה הרגיש חזק יותר, כאילו קיבל כוחות פלא.  היה סופר את
שעות השתיקה, וכל פעם ש"שבר" שיא היה רושם אותו בראשו ומתחיל
למדוד מחדש.

לאחר חופש סוכות, המורה שאלה "מוסי, מה עשית בחופש"
מוסי הנהן   "מוסי, לא הבנתי, שאלתי שאלה, שאלתי מה עשית
בחופש!?"

ומוסי שוב הנהן והמשיך לשתוק, באותו רגע עמד על 6 ימים ללא
מילה והיה קרוב כ 5  שעות משיא חדש.

"מוסי!!! אתה מתחצף??"

עידן הליצן אמר:
"מייד לספר השיאים של גינס, התחצפות השקטה בעולם"
ונשמע צחוק בכיתה.

מנשה ענה במקומו:
"המורה הוא כבר לא מדבר..."
"מה?? למה הוא לא מדבר?!"
"לא יודע. אבל הוא הפסיק לדבר כבר לפני כמה שבועות, רק שלא שמת
לב..."

המורה הנסערת הזמינה את הוריו של מוסי לשיחה עם המנהלת עוד
באותו הערב, והתעקשה שגם אביו של מוסי יגיע. באותה תקופה, אביו
נראה כמו רוח רפאים עם זקן, הוא הגיע עם פותחן קופסאות חשמלי
שבור וניסה לתקנו בזמן הפגישה.

השיחה עלתה די מהר לטונים גבוהים.
המורה לאה: "לא לדבר בהפגנתיות, שקול בדיוק כמו להפריע בצעקות,
ואפילו יותר גרוע"
"אבל הוא לא מפריע"  אמרה אמא של מוסי
המורה לאה: "ואם עוד ילדים יתחילו לשתוק???
"מעולה!! ככה תוכלי ללמד יותר" אמרה אימו של מוסי וחייכה
המורה לאה: "זה לא מצחיק!!"
"אבל ביום ההורים הקודם אמרת שאת לא יכולה ללמד בגלל שהוא כל
הזמן מדבר"
"אבל לא ביקשתי שיפסיק לדבר!!" השיבה המורה

לבסוף המנהלת גאולה שאלה את מוסי
"מוסי למה אתה לא מדבר"
מוסי הבין שהוא גורם בעיות לו ולהוריו והוא לא רצה בכך, ולכן
חשב לשטוח בפניהם את כל הטיעונים להוכחת חוסר הבחירה ואי
הקיום, ניסה לבנות אותם בראשו עד שהמורה צרחה:  "תענה כבר!!!"

מוסי הצליח לומר רק את שם הספר שקרא

המורה הביטה במנהלת ואמרה
"את רואה, הוא משוגע לגמרי, בדיוק כמו האבא שלו"

כולם הביטו על אביו של מוסי, אך הוא לא שם לב לשיחה ובדיוק
קפיץ השתחרר מפותחן הקופסאות ועף על השולחן, והוא חשב  שהם
הפסיקו לדבר בגללו ועשה מבט מתנצל וחייך.

גאולה חייכה לאביו ואז פנתה למוסי:
"אני מכירה את הספר הזה מוסי, ידעת שהסופר כתב ספר נוסף
אחריו?"
"לא" השיב מוסי "לא ידעתי שיש עוד אחד"
באותו יום גאולה נתנה למוסי את הספר "אומנות האהבה".

מוסי נכנס לחדר והחל לקרוא את הספר, אך הוא לא נראה לו מקובל
או הגיוני, בכל עמוד שקרא הרגיש יותר ויותר כעס, עד שבאמצע
הפרק השני החליט שדי.

הוא זרק את 2 הספרים מהחלון וחזר לדבר.