[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי זד
/
כשהתעוררתי במיתה

הקדמה

ערב אחד מופיעה מחברת מצהיבה בתיבת הדואר שלי. הצצה חטופה בה
לא מרמזת על כל קשר אפשרי אלי וכמקובל, אני תולה אותה עם נעץ
על לוח המודעות הצנוע בכניסה לבניין מגורי.

בחלוף שבוע ולמחברת אין דורש, אני אוספת אותה אל דירתי ומציצה
בתכנה שוב. כתב היד מסודר וברור בחלקים מסוימים ובקושי קריא
באחרים. הרבה מחיקות, הערות פזורות מכל עבר. מדובר ביומן ישן
ובלתי שגרתי - על גבול הלא יאמן. סביר להניח שמי שהפקידו בתיבת
הדואר שלי עשה זאת מתוך מחשבה שאוציאו לאור, שכן עריכה לשונית
היא מקצועי, אך אין ביכולתי להתחקות אחר בעל הזכויות על מנת
לקבל אישור לכך. למרות זאת, בשל ייחודו הרב מצאתי לנכון
לפרסמו. הטקסט נאמן במדויק למקור, למעט שמות אנשים ואתרים
שהוחלפו או הוסתרו במקומות מסוימים על מנת לשמור על פרטיות
המעורבים. הערות זוכות לסימון האחיד  <<  ...  >>. הכותרת היא
בחירה שלי מתוך דפי היומן. מסיבות משפטיות מובנות נבחר ערוץ
פרסום אנונימי זה.



מאי 2021        








10.07.1993    08:40

אני כותב כי אני כבר לא יודע מה לעשות. אני מפחד שאני משתגע.
מתישהו  בטח אחצה איזה גבול בלתי מסומן בלי לדעת, ואז לך תמצא
את הדרך חזרה.

והאירוניה היא, שתמיד  שאפתי לצאת מדעתי, במובן הכי מילולי של
המונח. טירוף מבוקר קראתי לזה - לראות את הדברים אחרת מכפי שהם
נראים לאחרים. אחרת מכפי שהם נראו לי קודם לכן. איך, אם לא
ככה, אפשר להשתחרר ממלכודת הדבש של הבינוניות? בלי לצאת מדעתך
היצירה שלך מתמצה בווריאציה או הכללה; מקסימום עוד לבנה בבניין
שלא אתה תכננת או בנית. וכן, תהיה לך אולי משרה מכובדת, מעמד,
ואם תבלוט במיוחד אפילו כמה שוודים סומקי לחיים 'יכבדו' אותך
בפרס יוקרתי. תרים הרבה אבק, תעשה הרבה רעש, אבל לעצמך לא תוכל
לשקר שזו רעידת אדמה.  וכמו נימפומנית שהסקס משתלט עליה כי היא
לא מצליחה להגיע לסיפוק האולטימטיבי, זה ימשיך לרדוף אותך. גם
אל תוך שנות הרעה. ואתה תמשיך להלך בלילות בתקוות שווא לצוד
פיסת תובנה מקורית באמת. תתווכח עם הירח, תתייעץ עם חתולי
הרחוב, אבל רק תזייף טירוף אמתי.  

אני שואל - בעקיפין - את דני. אבל הוא אומר שתמיד הייתי קצת
מוזר. מי שמדבר... אז לעשות משאל ושהרוב יקבע? הרוב, שעד לא
מזמן העלה נשים על המוקד? הרוב? - אוסף פרטים שרק  מביטים כל
הזמן לעבר פרטים אחרים כדי לוודא שלא התרחקו ממרכז המסה יותר
מדי, כמו כוכבים בגלקסיה, אבל כקולקטיב מיקומם שרירותי.

והפסיכולוג שהלכתי אליו - מה הוא מבין בתהליכי יצירה והמחיר
שהם גובים מהנפש. בטח מחשבה מקורית אחת לא היתה לו. אצלי
רעיונות נוצרים בשינה; בערות הם רק מציגים את עצמם. יותר
מדיוק: הן. אתמול סיפרתי לו שפעם, בחלום, אפילו הצצתי לה
מאחורי הווילון, כשהיא עוד לא היתה מוכנה, והיא ישר הסתירה את
עצמה בבושה. הוא נורא צחק. אמר שחבוי בי מספר סיפורים טבעי
ושאולי כדאי לי לעשות עם זה משהו. אבל מה לעשות עם הוואדי הזה
שרודף אותי, אין לו מושג.

אז החלטתי להתייעץ אתך - נוטוב - יומני היקר. בכל בכל פעם
שאפתח אותך, אקרא את מה שכתוב בך, ואם הדברים ייראו לי מוזרים
מדי אדע שהשתגעתי: או שהייתי משוגע  בזמן הכתיבה, או בזמן
הקריאה, או בשניהם. מכל מקום אדע שהקו נחצה. ואז נראה מה
עושים.

כן, אני יודע, זה לא פתרון מושלם. כי אם הכתוב ייראה לי פרי
מחשבתו של אדם שפוי, זה לא אומר שכך הדבר, כי אולי אי-שפיותי
בזמן הקריאה גורמת לי לראות טקסט משוגע כשפוי. כמו וולט-מטר
דיגיטלי שבודק את מתח הסוללות שלו עצמו - אם המתח תקין הוא לא
יודע אם זה סימן שהסוללה מלאה או שהיא כבר מרוקנת וכתוצאה מכך
המעגלים שלו לא פועלים כמתוכנן.  

בכל אופן, זו התכנית. ומי יודע, אולי עוד בסוף דווקא אתה,
יומני היקר, תהיה האופוס מאגנום שלי. ומקורי באמת.  


21.07.1993   17:33

אנטולי דופק בדלת. שוב חסר לו סוכר. זו דרכו לרמוז לי שכבר
הרבה זמן לא שיחקנו שח. אנטולי גר בדירה ממול עם צאר - חתול
אשפתות שלוקח את השם שלו ברצינות גמורה. יש לו בת אחת, אם
חד-הורית שמבקרת אותו פעם בשבועיים, ואותי.

לאחרונה גם התחיל להתחזק. תמיד היה קרוב ליהדות, הוא מספר לי
בעברית רצוצה, ואפילו ישב על כך בכלא הסובייטי. אבל הגינונים
החדשים שסיגל לא יושבים עליו טוב, קצת כמו הבגדים שהוא מלקט
סביב פחי האשפה בשכונה. "לית אתר פנוי מיניה" הוא שב ומטיף לי
במבטא רוסי כבד ביטוי ארמי שקלט מהמיסיונר החב"דניק השכונתי.

אני ממהר לתקן איזו משוואה לפני שאשכח ומצטרף אליו לדירתו
המוזנחת. האמת, גם לי לא תזיק מעט אינטראקציה אנושית. הלוח כבר
ערוך בפינת האוכל הקטנה - 16 כלים שחורים, 16 כלים לבנים, וצאר
אפור אחד בתווך. אני וצאר כבר חברים טובים והוא בעדי.

אנטולי מביא איתו מהמטבחון שני ספלי חרסינה מהבילים ומתיישב
מולי. צאר מפיל בזנבו את החייל של א2 ואנטולי מקבל את פסיקתו:
אני לבן. אנטולי משחק סקנדינבית. הוא יודע לא מעט תיאוריה אבל
כבר חלוד. פתיחה לא שגרתית והוא יכול ללכת לאיבוד. אז אני נותן
לו לפעמים.

התה חזק, על גבול הכאב, ואנטולי שואב אותו בתרועה לפני כל מהלך
חשוב. הוא מאבד שליטה על כילו בסיומת, דווקא במצב עדיף, והרץ
הלבן שלו עורק. ארבעה מסעים אחר כך הוא נכנע.

אנטולי סיים את כוס התה שלו, ושלי כבר קרה.  צאר מבהיר לחיילים
הפזורים מי כאן המלך האמתי. אנטולי לא רוצה להיבלע לתוך עוד
שבוע של בידוד, וניגש לחפש ביסקוויט להמתיק בו את התה שלי. הוא
יודע שאין לו ביסקוויט ולכן שואל מהמטבחון מה אני עושה שם עם
הדפים שלי כל הזמן.  אני מספר לו, ולא בפעם הראשונה, שאני עובד
על הדוקטורט שלי בפיזיקה, אבל הוא מתעקש להבין יותר. אז אני
חוזר על המשל הרגיל שלי: פיזיקאי תאורטי הוא עובד אלילים
מודרני שמפסל  צלמים מתמטיים ואז פונה אליהם בבקשות, למשל,
שיחזו עבורו  את העתיד. כן, מופרך, אני יודע. אין שום שאר רוח
במבנים מתמטיים. מכונות. תכניות מחשב, לא יותר. אז למה אני
עושה את זה? כי זה הצליח לכמה עובדי אלילים לפני. הפסלים
המתמטיים האלה, פיתחו אוטונומיוּת והתחילו לספר ליוצריהם דברים
שאפילו לא שאלו אותם, שזה אולי הקסם הכי גדול שאני מכיר.

אנטולי פורץ בצחוק פרוע, חושף מעט שיניים שידעו ימים בהירים
יותר, וצאר קופא בבהלה. "זה קסם הכי הגדול שאתה מכיר?! בוא אני
עושה לך קסם אמיתי!" הוא מוציא מטבע של עשר אגורות מהכיס ומניח
על השולחן, מכסה אותו באטיות עם ספל התה הריק שלו, ומסיר את
ידו.

ההתרחשות המאולתרת, כמו גם הקוסם, כל כך פשוטים,  שברור לי
כיצד ימשך הקסם. ואני לא טועה. בתנועה אטית אנטולי מתחיל להרים
את הספל כששנינו נועצים מבט במקומו המשוער של המטבע. גם צאר
מסוקרן. "טה טה!" הוא נותן אקורד סיום למופע ומשלב את ידיו
בסיפוק, כשהספל מוסר מהשולחן. אני ממשיך להביט במקום בו אמור
להימצא המטבע. והוא כמובן שם.



04.08.1993    14:52

שוב הוואדי הזה. והעץ. עלווה מספיק צפופה כדי לחסום את קרני
השמש, אבל לא לגמרי. עדיין רואים פיסות שמיים וריצודי קרניים
על הקרקע. ורוח. רוח קלה, נעימה, מצננת אבל במידה. משמיעה
אוושת שקט לבן.

הכל כל כך ניטרלי, כאילו מזמין התעלמות.    



25.08.1993    16:30

שחף של הסתיו

בסוף כל קיץ, כשהימים מתקצרים, את חולפת בשמי חיי.

רואה אותי מלמעלה, מביט בך בפה פעור,

ומחרבנת לתוכו גלל קדוש.

ואז ממשיכה במעופך לארץ זרה.





28.08.1993  21:45

שחף כבר לא מתקשרת. אפילו לא עונה. המוזה שלי עזבה אותי. סופית
הפעם, היא אומרת. היא כבר לא תפציע בעינית דלתי, גופה הדקיק
מרחף בחדר המדרגות, ואז תמשיך ישר לחדר השינה, נטולת הבעה
ואילמת, תפשוט את בגדיה ותשכב  עירומה על גבה, כמו קורבן בתולה
בפולחן פגאני עתיק.  ואני כבר לא אצפה בה מובס, שעה אחר כך,
אורזת את שדיה במיומנות ואגביות של פועלת בבית אריזה להדרים.
אותן שדיים, אותו אגן, שאך לפני רגע עוד היו תשמישי קדושה.





05.09.1993    18:07

פתטי. לוזר שמזייף שגעון גדלות כדי לא להכיר במידותיו האמתיות.
אולי שיגעון אבל איזו גדלות בדיוק?! על מה?! כבר שלוש שנים אתה
משחיר נייר בנוסחאות ריקות.  לא פלא שעזבה אותך. ראתה בדיוק מי
אתה. מבפנים. מבחוץ גם כך אין מה לראות. שלד כפוף, סומר פרווה
אינטלקטואלית. שגם היא חיקוי סינתטי זול.





12.09.1993  07:30

קמתי הבוקר מהמיטה. בקושי קמתי מהמיטה. משקולת של אלף טון
רובצת עלי. מכין ברישול קפה בוץ בלי סוכר שנגמר. מרה שחורה. לא
יודע איך אני מעביר תרגול במצבי. גורר את עצמי לתחנת האוטובוס.
הנהג שכבר מכיר אותי מחייך אלי בלבביות ואני מתעלם. אחר כך
בפקולטה גם לא עונה לברכת בוקר-טוב של המזכירה שמביטה בי במבט
אימהי. מחליט לקחת מעלית לקומה העליונה של הבניין. מה איבדתי
שם? דרך דלת החירום אני עולה לגג.

רוח קרירה של בוקר מקבלת את פני בליטוף מפתה, לוחשת לי באוזן
להסיר מעלי את המשקולת, להצטרף אליה. נמלים אנושיות קטנות
יוצאות ונכנסות לבנין בפעלתנות - מה כבר כל כך חשוב שהן ככה
ממהרות? זוג נמלים מתלכד לו - נמל ונמלה וציחקוק רחוק. כל כך
רחוק. אני מתקרב לקצה הגג ומטפס על המעקה. הרוח כבר צועקת:
עכשיו! אני עוזבת! גם הנמלים מתחילות לצעוק אבל הן רחוקות, אני
לא מצליח לשמוע מה הן צועקות. אני פורש ידיים לצדדים,  אולי
בהשראת עורב שבדיוק חולף לידי ומביט בי בפליאה.

ומשחרר.

המשקולת מוסרת מיד, ואני קל, כמו הילד שפעם הייתי. דמעות של
אושר מציפות את העיניים וישר נאספות אל הרוח, שכבר שואגת
באקסטזה, והנמלים, הולכות ומתקרבות, מצטרפות אליה בצהלת אימים.
ואז אני מתעורר במיטה. מתעורר במיתה.



12.09.1993   07:30

הבוקר התעוררתי במיטה מחלום נפלא ועם תובנה חדה: אני שם לזה
סוף. בדרך לפקולטה נהג האוטובוס  שמחייך אלי כל בוקר מתעלם
ממני. המזכירה הוותיקה עם העיניים הטובות צועדת מולי במסדרון
הכניסה, ממש כמו בחלום, אבל אפילו לא מפנה לעברי מבט. מזמין
מעלית  לקומה העליונה של הבניין. המעלית תקועה. מחכה כמה דקות
ואז מחליט לעלות במדרגות. טיפוס ארוך. מגיע לגג כבר מזיע ובלי
נשימה. האוויר עומד. השמש מסנוורת. אני עולה על המעקה ומביט
למטה. נמלים קטנות מתרוצצות תחתי, אדישות לנוכחותי, וגם העורב
- אותו עורב מהחלום.

הפה חרב. הרכות מאימות להתפוצץ, אבל זיכרון החלום כל כך טרי.

אז אני משחרר. ושוב מתעורר במיתה.

ככה זה למות, או שפשוט השתגעתי? מה הולך פה? אני ער?





15.09.1993   12:05

חייב לגייס את מעט המדען שבי, לפעול בשיטתיות הפעם.

הלילה, איילון צפון לה-גרדיה. יש שם מצלמות תנועה 24/7 ולדימה
יש גישה אליהן.



15.09.1993   20:22

ערב חג. משפחות-משפחות עושות דרכן באילון: אבא, אמא, ילדים
מאחור, ארוזים בקופסאות פח אחידות; שימורי משפחה נעים בפס
ייצור. לרגע ייעצר המסוע אצל הדוד, הסבתא - תחנת האבסה  תיכנס
לפעולה, ואז יופעל המסוע אחורנית.

אדם נדרס הלילה בנתיבי איילון. כעת התנועה זורמת כסדרה... והים
יהיה נוח. תמשיכו בלעדי עם החיים התעשייתיים האלה.

לא לאבד קור-רוח עכשיו. מוודא קו ראיה למצלמות התנועה. יומן+עט
יוחזרו מיד לכיס. להתמקד בנתיב הקרוב - לא לאפשר לנהג זמן
תגובה.

דופק תקין. נשימה סדירה.



15.09.1993   20:30

מבט מבועת של נהגת פוגש את פני. אין לה שום סיכוי לחמוק ממפגש
חזיתי אתי. אני לא מרגיש כאב. לא מרגיש כלום. כאילו עברה דרכי.




15.09.1993   22:50

בלאט - אתה נראה נורא. דימה מציע לי כוס קפה ואני מסרב בנימוס.
בדיוק התחילה המשמרת שלו בחדר הבקרה של נתיבי איילון. אני
מסביר לו שאני חייב לראות עכשיו את ההקלטה של המצלמות
בלה-גרדיה. דימה שולח לעברי מבט חוקר אבל לא מקשה, רק מבקש שעה
מדויקת. אני מציץ ביומן, לוקח חצי שעה אחורה.

דימה זריז כמו שד. בלאט - אנחנו נשב פה כל הלילה ונספור
מכוניות הוא שואל. אולי תגיד לי מה אתה מחפש? הנה, אני מצביע
אחרי כמה רגעים על דמותי נכנסת לפריים. משוגע - בלאט - הוא
הולך להידרס! שנינו מביטים בדמות  פורצת אל הכביש בריצה.
הפריים-רייט נמוך אבל בברור רואים סוברו פרטית דוהרת לכיוון
הדמות. כעבור שנייה או שתיים הדמות מופיעה בצידו השני של הכביש
חיה ובריאה. באמת משוגע!!! דימה צועק, וגם אני: עצור, עצור,
תחזיר אחורה.

דימה מחזיר אחורה את ההקלטה, והפעם מריץ בהילוך איטי. הדמות
פורצת לכביש, המפגש עם הסוברו נראה בלתי נמנע, אבל בשבריר
השנייה בו הוא אמור להתרחש חולף סמיטריילר שמסתיר את הסוברו.
דימה באטרף. שוב ושוב מריץ את הקטע. איזה מזל יש לו בלאט! איזה
באמת? אפילו להתאבד המסכן לא מצליח.

אני מבקש ממנו פרטים על הסוברו. דימה מסויג. אסור לו הוא אומר.
אבל הוא יודע שהוא חייב לי. בזכותי הוא לא בכלא עכשיו. הוא
פותח חרך בדלת הכניסה, מציץ החוצה, ואז ניגש במהירות למסוף.
אני מכתיב לו את מספר הרכב והוא חוזר עם כתובת.



16.09.1993   18:06        

רחוב הנרקיס 13. צמוד קרקע עם גינה מטופחת ופסלים משונים
פזורים בה. שרשראות שום מעטרות את משקופי הכניסה לבית. סוברו
בחנייה צמודה. פגוש קדמי שלם אבל לוחית הרישוי מעט מקומטת. אין
שרידי דם.



16.09.1993   18:20

אני מצלצל בפעמון. אישה בשנות החמישים עם חתול תאום צאר ביד
פותחת את הדלת וישר מחווירה כמו סיד. היא טורקת לי את הדלת
בפרצוף וצורחת עלי משפטים לא ברורים. אני מנסה להסביר לה שרק
באתי לשאול שאלה, ושאפשר לדבר מעבר לדלת סגורה אם היא רוצה.
אבל היא לא נותנת לי להשלים משפט. צווחת ומחרחרת ומאיימת
להתקשר למשטרה.  



18.09.1993   10:34

לא מוכן יותר לחיות ככה אבל למות לא מצליח. איך נמלטים מכלא
בלי גדר?  נשאר לי רק להשתגע. בכח להשתגע. יותר גרוע הרי לא
יכול להיות לאדם שמייחל למותו. ואולי המשוגע חווה גיהינום כגן
עדן?



22.09.1993   16:40

מצלמת וידאו מונחת על הכוננית בחדר השינה. שעה הקלטה בסך הכל
אבל יותר טוב מכלום. רגל שמאל אזוקה למסגרת הפלדה של המיטה.
חלון פתוח לרווחה. בקבוק מים גדול בהישג יד, כמו שדימה אמר.
למה אתה צריך כמות כזאת - בלאט? זה לא משחק! אני מרגיע אותו
שזה לא רק בשבילי.

יומן פתוח על ירכי. לצידו עשרה הופמנים, כבר מופרדים. השמיים
כחולים, ללא עננים, רוח קרירה נכנסת לחדר.



22.09.1993   16:45

הופמן ראשון לוקק. אין טעם יוצא דופן. לא מרגיש מוזר.



16:59

לוגם מהמים. לוקח הופמן שני. את הראשון כבר בלעתי.  מביט על
השמיים דרך החלון הפתוח. לא זוכר שראיתי שמיים כאלה כחולים.



17:23

אחרי הופמן רביעי. השמיים. The ground state of blue. ושירה כל
כך יפה... אני מתחיל לשומע שירה. שירת מלאכים!



17:57

וצלצול פעמונים! מצטרפים לשירה! כל כך יפה!

אבל עכשיו הם מפריעים לה... למה הם מפריעים לה. כל כך מושלם
היה...



18:08


לא מלאכים ולא פעמונים. צלצול טלפון. ומוזיקה מהדירה של
אנטולי. וצלצול טלפון.  בלאט,  בן-זונה רימה אותי  מכר לי
הופמנים מזויפים אני יזיין אותו בלאט!



18:15

צופה בהקלטה.








10.10.1993 10:34

גשם בחוץ.  אבל אני רק יכול לראות את הטיפות, דרך חלון אחד
סגור. כבר חמישה ימים  שאני לא לוקח את הכדורים שהם נותנים לי
פה. שבוע ריירתי כמו תן מוכה כלבת עד שפיחתי טכניקה שאני ממש
גאה בה. חוץ מלפני השינה, כשבודקים לי דופק, שאז לפעמים אני
דווקא בולע. כדור אחד להורדת הדופק. עדיף על לילה בלי שינה.

כלואים איתי פה לא מעט טיפוסים בלתי נסבלים. אפילו אלימים. מזל
שיש את ולאד וארתור - זוג מקררים שמשליטים סדר כשצריך. אבל יש
גם אחרים. חבר'ה עמוקים. כמו ג'וני, שמבין ענין. שוב קם בבוקר
ספוג בשתן. הוא  יודע שבורח לו עוד בזמן השינה ובוחר שלא
להתעורר, לא מוכן לוותר על פיסת שלווה נדירה כל כך שהוא מוצא
בגיהינום שהוא חייו.  אר.פי.ג'י חורר את עוקב הסולר שגרר עם
ג'יפ בלבנון, והוא מצא את עצמו בתוך כדור אש לוהט כשמדיו
ספוגים בסולר בוער. לאן שלא הביט ראה רק נחשים-נחשים בכתום
ואדום מתפתלים סביבו ולוחשים. טוב, עכשיו מתים, הוא אמר לעצמו
כאילו מדובר בזר ולא בו. הוא נותר לכן לעמוד בתוך התופת, אפילו
פחד לא חש, עד שפתאום זה היכה בו: לא היה לו מושג מה פרוש
"עכשיו מתים" - עכשיו אני מת.

אז הוא התחיל להניע את רגליו. לא כי היו לו ציפיות מהמהלך. הוא
פשוט לא ידע מה קורה כשלא מניעים אותן. הרוח שהחלה לנשוב עליו
כתוצאה מתנועתו חרצה פתח בווילון האדום-כתום, דרכו הבחין בעוקב
המים שגרר הנ.נ. הסמוך. הוא רץ לעוקב, פתח את הברז,  ונעמד
כפוף בתוך זרם המים.

ומאז, כל בדל סיגריה לא כבוי יכול להזכיר לו שעדיין לא פתר את
חידת המוות, והוא חוזר - פיזית - לג'יפ הבוער בלבנון, לנסות
שוב את כוחו: "ברוך שובך לערוץ השאול,  מתמודד מספר 8,  וגם
לכם הצופים, נשמות תועות יקרות - כולנו במתח! ולחידת החידות -
מתמודד מספר 8 מוכן? - עשר שניות: מה קורה כשמתים?" מחשבתו טסה
לכל עבר ,מתנגשת שוב ושוב במחסום בלתי עביר, בלתי נתפש, כמו
דבורה בזכוכית חלון, "הזמן אוזל - מתמודד מספר 8!" צחנת עור
שרוף פוצעת את נחיריו, הנחשים חונקים את גרונו. ושוב אין קצה
חוט.

הפוחלצים הלבנים לא מבינים אותו. לא מבינים את החידה. אילו
הבינו היו יודעים שאי אפשר להניח לחידה. אבל אני מבין אותך,
ג'וני. אני מבין.



14.10.1993 9:57

אני מרגיש הרבה יותר טוב, אני אומר לה, ומבקש להשתחרר. דר'
שטיין מקשיבה לי בסבלנות. רופאה צעירה יחסית, נאה במידה,
ועדיין לא שחוקה עד העצם וכבויה כמו רוב הסגל פה. טיפוס חיובי
בסה"כ, אבל רדודה כמו שלולית. היא מאשרת שגם היא רואה שיפור
ניכר במצבי אבל שזה עוד לא הזמן. רק לפני שבועיים, היא מזכירה
לי, ניסית להתאבד. בדם שלך היתה כמות מסחרית של LSD. אני מציעה
שתתחזק עוד קצת ואז נחשוב מה הלאה, בסדר?

הצלחתי, אני מתקן אותה. הצלחתי להתאבד. יותר מפעם אחת, ואין לי
תכניות לפעם נוספת. הבנתי דבר או שניים מאז.

היא מחייכת. אני משעשע אותה. לא, היא אומרת ברוך. להצליח
להתאבד אפשר רק פעם אחת ובטח שאי אפשר לספר על זה. למה לא, אני
שואל והיא פוטרת את שאלתי: אתה לא שואל ברצינות. דווקא כן, אני
מתעקש. מה את היית מדווחת אחרי התאבדות מוצלחת? לא הייתי
מדווחת כי הייתי מתה, ואתה יודע את זה.

דר' שטיין נכנסה לאזור ההרג. כמתוכנן. אני יודע בדיוק מה קורה
כשקופצים ממגדל לרחבת בטון; סיפרתי לך כבר יותר מפעם אחת. את
אומרת שאת לא מאמינה לסיפור שלי - זכותך - אבל נניח שמחר את
מאובחנת עם סרטן סופני ומחליטה בעצמך לקפוץ ממגדל כדי לחסוך
לעצמך ייסורים מיותרים. איך את מדמיינת את החוויה רגע אחרי
שגולגולתך פוגשת את הבטון? מן הסתם זו שאלה מאוד רלוונטית
להחלטה האם לקפוץ, כי אולי החוויה תהיה אפילו יותר נוראה
מייסורי הגסיסה? דר' שטיין מעווה מעט את פניה בתגובה לא
רצונית. אני אחדל להתקיים, היא פולטת בלקוניות. כמו ללכת לישון
בלי להתעורר אף פעם. אני אחדל להתקיים... חוזר על דבריה,
שפרושו... בדיוק איך שזה נשמע, היא אומרת. אני לא ארגיש כלום;
לא כאב לא צער, שום כלום. יפה, אני מתחיל בטבח, לא תרגישי
כלום, שזו כמובן חוויה שמעלום עוד לא חווית, שהרי תמיד מרגישים
משהו. גם באפלה ושקט מוחלטים מרגישים. מרגישים אפלה ושקט
מוחלטים. נכון היא מאשרת בלי מחשבה מאומצת. כלומר, אני ממשיך,
את אומרת לי שאחרי המפגש עם הקרקע את תחווי X, אבל - ותתרכזי
עכשיו - אם את מסוגלת לדמיין את X זה לא הלא-כלום המוחלט - זה
עדיין משהו - ואם את לא מסוגלת לדמיין X, את למעשה מודה שאת לא
יודעת מהו X ולכן אין לך בסיס לשלול את הגרסה שלי ל-X. ובאותה
מידה, תמיד התעוררת אחרי שהלכת לישון. היתה אולי אי-רציפות
מסוימת בחוויה. שמש החליפה ירח, מחוגי השעון קפצו קדימה, אבל
תמיד התעוררת.  גם להגיד X="ללכת לישון בלי להתעורר" שקול
להצהרה שאין לך מושג מהו X.

לראשונה מאז פגשתי את דר' שטיין, מתעורר אצלי החשד שהיא
חושבת(!), ולו להרף עיין, ועוד על משהו שאני אומר לה. התחושה
כנראה כה זרה ולא נוחה לה שהיא ישר מציצה בשעון - נגמר לנו
הזמן היא אומרת תוך כדי פזילה לכיוון הדלת. ובדרכי החוצה היא
עוד מוסיפה: אני יודעת שיש לך מוח חריף. אולי כדאי שתנצל את
הזמן פה כדי לתת לו קצת מנוחה.



16.10.1993 14:02

זו אמא שלי. היא חתמה להם על המסמכים של אשפוז בכפייה. פתאום
אכפת לה מהבן שלה. אני פשוט אוכיח להם, מתמטית, לוגית,
פיזיקלית, שאין להם עילה להחזיק אותי פה. ואם צריך אני אקח את
זה לבית משפט ואזמן עדים רלוונטיים: מתמטיקאים, פיזיקאים, אולי
אפילו פילוסופים. מה פתאום שחבורת הפוחלצים בלבן הזאת תחליט?
הם לא מבינים עם מי הם הסתבכו!!!



16.10.1993 16:50

כבוד בית המשפט <<או משהו כזה>>,

פיזיקה - פיזיקה רגילה - היא פעילות חברתית: פיזיקאי א' מבצע
ניסוי, מתעד, ופיזיקאי ב', במקום וזמן אחרים, מנסה לשחזר.
שניהם, כמובן, מדווחים על חוויתם הסובייקטיבית: מה ראיתי על
המסך, איזה צליל שמעתי וכו', אבל על שניהם מוסכם בשתיקה שהם
מתארים משהו אובייקטיבי, חיצוני לשניהם. את הטבע, היקום.
הפורמליזם המתמטי של הפיזיקה הקלאסית ממש נבנה כדי לתאר פעילות
חברתית שכזו. הוא מאפשר ייצוג אחיד - או לכל הפחות מתיימר
לעשות כן - של המערכת הנחקרת ושל כל הפיזיקאים שחקרו או יחקרו
אותה.  

הפורמליזם המתמטי של הפיזיקה הקוונטית, לעומת זאת, לא מאפשר
ייצוג של פעילות חברתית שכזו, ולכן צריך להיות ברור לכל
פיזיקאי שהמונח "פיזיקה קוונטית" הוא אוקסימורון. מה שקרוי
"פיזיקה קוונטית" הוא בהכרח תיאור חלקי, אד הוק, הגם שלעיתים
פרקטי.

<<טכני מדי. לכוון נמוך>>



17.10.1993   10:30

כבוד בית המשפט,

מקומה של הפיזיקה הוא בבסיס הפירמידה המדעית, עליה יושבת
הכימיה, אחר כך הביולוגיה,  ובקדקוד הפסיכולוגיה והסוציולוגיה;
כולן מקרה פרטי של הפיזיקה - רמות שונות של הפשטה.  כשהמוסד
הפסיכיאטרי הנכבד אותו אני תובע מאשפז אותי בכפייה, הוא מתבסס
לכן על חוקי הפיזיקה. הם רוצים למנוע ממני לקפוץ ממגדל כי, לפי
חוקי הפיזיקה,  לא יהיה להם נעים לצפות בתוצאות הניסוי: שלולית
דם וגולגולת מנופצת. ועוד פחות מכך לאמי למרות שאם לשפוט לפי
התנהגה אלי עד היום לא <<לא טוב. לשמור על קורקטיות. לא לערב
רגש>>.

מניעי הרופאים בהחלט מובנים. אולם כמי שקיבלו על עצמם  את
שבועת היפוקרטס, מוטלת עליהם החובה לברר תחילה מהי טובת החולה.
בכוונתי להוכיח לבית המשפט שבמקרה דנן אין להם את הכלים
הדרושים כדי להכריע מהי טובת החולה ועליהם לכן לפנות למומחה.
ובמקרה זה, המומחה הוא העומד  בפניכם, וזאת במנותק מהעובדה
שהוא גם התובע. שכן במהלך החודשים שקדמו לאישפוזו הוא שימש
כנסיין בתחום הרלוונטי, ואף תיעד את ממצאיו בפרוטרוט ביומן
מעבדה שיוצג כראיה בפני בית המשפט.

אולם אין בכוונת התביעה להסתפק בתוצאות מחקר אמפירי. במהלך
השבועות הקרובים אציג בפניכם פורמליזם שלם - דיסציפלינה מדעית
חדשה אם תרצו - אותה אני מכנה "פיזיקה אנטולית", שרק היא בכלל
מכילה את השפה הנחוצה לעצם הדיון בסוגיה שמונחת לפתחו של בית
המשפט, לא כל שכן לקבלת הכרעה בנידון.  

הפיזיקה האנטולית באה לתאר את החוויה הפרטית. חוויה זו איננה
שרירותית, וכפופה לחוקים שהם הכללה של חוקי הפיזיקה הרגילה,
שכן "אני רואה תפוח נופל" - גם היא כמובן חוויה. אולם, בניגוד
לפיזיקה הרגילה, בזו האנטולית אין צורך, ובמקרים מסוימים אף
אין אפשרות להפריד בין צופה לנצפה - בין "אני ניוטון" ל"תפוח
נופל". הפיזיקאי האנטוליאני לכן לא נרתע מהעיסוק בשאלת מותו
שלו שכן מדובר בסה"כ בהיבט נוסף של חווייתו. ואילו חווייתו זו
היא הדבר היחיד שלגביו אין, ולא יכול להיות לו ספק, והיא אינה
תלוית מודל או פרשנות כלשהם
.

<<הפיזיקאי האנטוליאני גם משתומם לנוכח פליאתו של הפיזיקאי
הרגיל דווקא מ"האפקטיביות הבלתי סבירה של המתמטיקה" בתיאור
הטבע, שהרי שניהם חלק מחווייתו האחת >>

לעומתו, כפיזיקאי רגיל,  איני יכול, ולו באופן עקרוני, לגזור
מתוך חוקי הפיזיקה הרגילה את התשובה לשאלה: מה תהיה חוויתי
אחרי שראשי יפגוש את רצפת הבטון? כפיזיקאי רגיל, חווייתי
הפרטית-סובייקטיבית, היא עוד ייצוג (רפרזנטציה) של מצב
אובייקטיבי של  מערכת פיזיקלית - מוחי שלי:

מצב-מוח  ==>  חוויה

אלא שבשונה מייצוגים אחרים, דוגמת מבנה מתמטי כלשהו, רק לי יש
גישה אליו, נתון שמצמצם מאוד את התועלת שאני יכול להפיק
ממחקריהם של פיזיקאים רגילים אחרים, וכאן גם שורש הבעיה בלענות
על שאלתנו. כי כדי לדעת מהי חוויתי שעה שמוחי הופך עיסה
ביולוגית אחידה, אין לי מנוס מלבדוק זאת. כל תיאור מכל צורה
שהיא, שיטען לאי נחיצותו של ניסוי ישיר,  ואפילו אם יימסר על
ידי ישות אינטליגנטית פי כמה ממני ואף 'יובן' על ידי, יהיה
בלתי אמין שכן לי ורק לי יכולה להיות  גישה לחווייתי הפרטית.

יש מי שיטענו - והם טועים - שלמרות האמור, כפיזיקאי רגיל אני
עדיין יכול 'להתקרב' לתשובה, גם אם לא לגעת בה ממש, וזאת בשתי
דרכים. בדרך הישירה, אני מעביר את מוחי שינוי מהותי אך הפיך,
כגון מוות קליני או טריפ פסיכודלי עמוק.  רצוי גם שהפעולה
תכלול תיעוד חיצוני - נניח צילום או רישום אותות עצביים - דבר
שמאפשר לי ללמוד על הקשר בין מצב מוחי לחווייתי באותה נקודת
זמן. בדרך זו אני לכאורה מסיק, לדוגמה, שהצבעים "מתחדדים"
כשמסטולים. לכאורה. כי אותם צבעים "חדים", שעל דיווחם אני למד
מהתיעוד, האם הם "חדים" באותו מובן סובייקטיבי שאני מייחס
למושג כשאני סחי? לשאלות כגון זו לא תיתכן תשובה היות ומוחי
הסחי שונה ממוחי המסומם. הוא הדין לגבי זיכרון הצבעים, שבו הם
"חדים", גם אם בדיוק באותו מובן שצבעי הטלוויזיה בחדרי חדים
כרגע. גם כאן,  מדובר בחווייתי העכשוויות, לאחר שהתאוששתי
מטראומה מוחית, שאין בינה לבין חווייתי בעודי בטראומה דבר
מלבד אמונתי שכך הוא הדבר.

כמובן שאפשר לטעון, שמוחי משתנה ללא הרף בלאו הכי, ולכן ההבחנה
בין מוחי הסחי לזה המסומם, גם אם מוצדקת, אינה מאיינת את ערך
דיווחי. ויש ממש בטענה, אך רק עד דרגה מסוימת של סימום.
כשאתחיל 'לראות קולות' או 'לשמוע צבעים' הדיווח יאבד את ערכו,
על אחת כמה וכמה כשאחדל לדווח.  ומעבר לכך, מדוע בכלל לחשוב
שאותו שינוי עמוק אך הפיך של המוח 'מקרב' אותי לתשובה ולא
מרחיק? כלומר, אם  

מוח-סחי  ==>  חוויה-X ,   מוח-מסומם  ==>  חוויה-Y ,  
עיסת-מוח  ==>  חוויה-Z ,

על סמך מה ובאיזה מובן אני רשאי להניח  שחוויה-Y 'קרובה' יותר
לחוויה-Z מחוויה- X?

הדרך השנייה למציאת הקשר בין האובייקטיבי לסובייקטיבי נסמכת על
הנחת קיומו של  'מורפיזם' כלשהו ביני לבין מערכת אחרת. ככל
שהעתקה זו קרובה יותר לאיזומורפיזם - ככל שהדמיון בין המערכות
גדול יותר - כך גדל בטחוני בישימות תוצאות מחקר על מוח זר
למוחי שלי. בדרך זו אני לומד, לדוגמה, כיצד פגיעה מוחית תשפיע
על חוויתי מבלי שאאלץ לעבור פגיעה שכזו בעצמי. למעשה, מורפיזם
זה הוא הבסיס לאפליה שלי כלפי מערכות שונות: אני חס  על בני
מיני, פחות מכך - אבל עדיין - על יונקים, עוד פחות על חיות
שאינן יונקים ובימים קודרים במיוחד  אפילו על צמחים, אבל על
חול ואבנים איני חס כלל. אך אפילו כשמדובר בתאום זהה שלי, אותו
מורפיזם מקסימלי יתאיין ברגע שמוחו של תאומי יסבול חבלה חמורה
במיוחד, ובפרט שעה שיהפוך לעיסה ביולוגית אחידה. וכמובן שכל
הסייגים הנוספים שחלים במקרה של הדרך הישירה, תקפים גם כאן.
בפרט, אי-דיווח אין פירושו: "אין על מה לדווח".

לסיכום, כפיזיקאי רגיל אני יכול לשאול, ואפילו לענות חלקית, על
השאלה: מה תהיה חוויתי לפני שראשי יפגוש את רצפת הבטון? אך מה
אחווה אחרי, איני רשאי אפילו לשאול.  וזאת משום שהמושג "אחרי"
בהקשר הנידון מערב את הזמן הפרטי - הזמן ש'זורם' וסודר אירועים
- וזהו היבט  בחווייתי העכשווית, שעה שהיבט אחר שלה הוא חווית
מוח שלם. מאותה סיבה הפיזיקאי הרגיל אינו רשאי לשאול: מה היתה
חוויתי לפני שנולדתי?.    

<<מסורבל>>



19.10.1993    09:38

פיזיקה אנטולית

(1)   החוק הראשון של הפיזיקה האנטולית: רק היאומן קורה. או:
הלא יאומן לעולם אינו קורה.
       

(2)   החוק השני של הפיזיקה האנטולית: רק מה שקורה יאומן. או:
מה שלא קורה לא יאומן.


היות ומדובר בדיסציפלינה  מדעית טרייה, יידרש עוד מחקר רב כדי
להגיע לניסוח ממצה של חוקי הפיזיקה האנטולית. בפרט הדבר אמור
בסוגי 'מיתה' שונים בהם תרם התנסיתי. גם עצם ניסוחם של החוקים
באמצעות שפה פורמלית - נניח עברית, מתמטיקה וכו' - מגביל מאוד
את שימושם, שכן שפה דורשת הקשר, שעלול להשתנות או בכלל
להתאיין. ניסוח מלא של הפיזיקה האנטולית יתבטא בחוויה מסוג
חדש, שצמצומה ל-(1) ו-(2) מתאפשר במקרים פשוטים בלבד. יודגש גם
שהמושג "מדע" על הטיותיו השונות אינו מתייחס רק למדע האקדמי
במובנו הצר. כולם כפופים לחוקי הפיזיקה האנטולית וכולם לכן
מדענים בתחום.

כמובן שעלולה לעלות השאלה: למי מיועדים הדברים, אם - בהגדרה -
לא תיתכן הפרדה בין אני לאחר, שהרי הכל חלק מחווייתי. התשובה
הפשוטה לכך היא שלילת השאלה. אני משמיע את הדברים במטרה להשפיע
על חוויתי לחיוב, והיכרותי עם חוויתי זו ועם חוקי הפיזיקה
האנטולית היא זו שמכתיבה את תוכנם.

חוקים (1) ו-(2) לכאורה מבטאים  הכלה דו-כיוונית, שמשמעותה
זהות בין הקורה ליאומן ותו לא. וזה כמעט מדויק. כמעט, כי
המשמעות של המושגים "קורה" ו"יאומן" מעט שונה בכל אחד מהחוקים.
הדינמיקה הלא טריוויאלית  שנגזרת מחוקים (1) ו-(2) מתרחשת לכן
באזורי הדמדומים  של ה"קורה" וה"יאומן", שם מתעצבים מחדש ללא
הרף גבולות השניים בריקוד צמוד ומורכב: פעם זה מוביל ופעם זו;
פעם תצפית מקרית ומפתיעה מתקבעת כעובדה ניסיונית שמותחת את
גבולות ה"יאומן",  ופעם  פרדיקציה משולי ה"יאומן" מתאמתת
בניסוי מחושב ורב תעוזה שמרחיב מעט את ה"קורה".  בנגיעות של
כוריאוגרף אמן, הנסיין הטוב מצליח לגרום לתנועת השניים לאזורים
בהם ה"קורה" מוביל; אזורים בהם אמונתו גמישה ופסיבית מספיק.
בתחילה התזוזה מתרחשת רק בין כותלי מעבדתו. האמונה הנדרשת לא
תמיד מספיקה לכך שה"קורה" יכלול גם שיחזור שיטתי של הניסוי
במעבדות אחרות. אך למדען הטוב יש סבלנות. הוא יודע שבדינמיקה
האנטולית, מהירות תנועת  הריקוד היא סופית.

אולם בימינו, אפילו מדען טוב עם סבלנות מתקשה לייצר תנועה
משמעותית. בעבר היה עליו רק להמתין שאותה תנועה תתפשט למספר
קטן של מדענים. משם, האמין ללא סייג, היא כבר תזרום בחופשיות
אל  'פשוטי העם'. אך מספרם של המדענים בימינו כבר אינו נופל
בהרבה ממספר 'פשוטי העם' בעבר, והם נושאים במשותף גוף ידע כביר
שהתקבע כ"קורה" בחווייתו של הפיזיקאי האנטוליאני. הוא מנסה
לכן להתמקצע בתחום צר, עם מיעוט מדענים ו'קורה', והדבר אכן
מוביל להפשרת הריקוד, אך במחיר דחיקתו לבמה זעירה.

<<מסיבה זו נדרשים כיום ממדען טוב גם ניתוק ובורות חסרי תקדים
בקיצוניותם. ניתוק אפשר לייצר בכל שלב. הפרה של דרישת הבורות
היא בלתי הפיכה. אפשר לומר לכן, שבמידה רבה, כל מי שכף רגלו
דורכת במסלול האקדמי גוזר על עצמו בינוניות מדעית.>>          
 



20.10.1993    20:02

דו"ח מעבדה: 'יומני היקר' בראי הפיזיקה האנטולית

האירוע הראשון שינותח נוגע להתאבדותי בקפיצה ממגדל, שאת ההשראה
לה קיבלתי, לכאורה, מחלום. אלא שבפיזיקה האנטולית אין למצבי
החוויה "חלום" ו"מציאות" משמעות אבסולוטית; יש רק חלום יחסי
ומציאות יחסית.

לרוב כשאני חולם, אני חווה זאת כמציאות לכל דבר; אני מאמין
שאני מסוגל לעוף ואני אכן עף. רק כשאני 'מתעורר מהחלום', מה
שהיה עד אותו רגע מציאות הופך לחלום - חלום ביחס לחוויית
המציאות החדשה שנולדה. במציאות חדשה זו צמד הקורה-יאומן עשוי -
אך לא חייב - 'לקפוץ' בחדות ביחס לזו הישנה, שאז אני כבר לא
יכול לעוף.

ישנם חלומות שבהם אני מודע לכך שאני חולם, שפרושו: אני מאמין
שממצב זה אוכל להתעורר. וכמתחייב מהחוק הראשון אני אכן מתעורר;
לעיתים לתוך חלום נוסף אך לרוב לתוך 'מציאות' שפירושה: אני
מאמין שממצב זה אוכל רק להירדם, לא להתעורר. אלא שאמונה זו
מאותגרת  שעה ששאלת מותי שלי הופכת מוחשית. שכן אם התעוררות
אינה אפשרית, אז מה האלטרנטיבה? וכשאבדוק זאת, ניסיונית,
ה"קורה" יקבל את ההובלה באותו ריקוד צמוד עם ה"יאומן" והחוק
השני יכתיב אז תשובה.  

למרות שתרם הראיתי זאת במפורש, סביר שלתנודה המחזורית בין מצבי
החוויה היחסיים "חלום" ו"מציאות", יש הסבר טבעי. עקיבת ה"קורה"
אחר ה"יאומן", נושא שמי שלא נחשף לפיזיקה האנטולית כלל לא נדרש
אליו, אינה נטולת 'מחיר נפשי' - מושג מורכב בפני עצמו אך די
בפירושו האינטואיטיבי לצורך דיון זה. אולי לא כמו מחירו של
משחק שח מאומץ, אבל לאורך זמן 'ייצוב מציאות' סטטית נהיה מעמסה
יותר ויותר כבדה.  די בניסוי  פשוט כדי להיווכח בכך <<לתת
קרדיט?>>: הנח מטבע תחת ספל אטום; הרם את הספל, ודא שהמטבע
עדיין תחתיו, וכסה אותה שוב; חזור על הפעולה בכל שעה עגולה.
בשלב מסוים המטבע יעלם, או שיהפוך לג'וק, או שאתה תהפוך לג'וק
וכו',  והדבר לא ייתפש בעינך כבלתי יאומן - כמתחייב מחוקי
הפיזיקה האנטולית; צמד הקורה-יאומן פשוט יקפוץ למציאות חדשה
שאותה קל יותר לייצב - אלא אם כן חווייתך עוברת "מחזור שינה"
מדי פעם, בין שעות עגולות.

העמדת החוויה בבסיס הפיזיקה האנטולית מאירה אף צד נוסף באותה
תנודה מחזורית. בעוד שרמת הזיהוי של פיזיקאי רגיל עם מערכות
שונות נגזרת מאותו הומומורפיזם בינו לבין המערכת, אצל הפיזיקאי
האנטוליאני מדובר במורפיזם בין חלקים/היבטים שונים בחווייתו
האחת. כך, לדוגמה, אני חווה תנודה בלתי פוסקת בין  'ערות'
ו'שינה'; ליתר דיוק: חוויתי העכשווית מכילה 'זיכרון' של תנודה
כזו. אבל אני גם חווה תמונה הומומורפית לאותה תנודה בחלקים
אחרים בחווייתי הקשורים ב"אחר". לא בכדי אני 'מזדהה רגשית' רק
עם מערכות שגם נרדמות.

הנקודה האחרונה היא בעלת חשיבות עקרונית לבעיית המוות, שכן היא
מכילה את תמצית המבוכה שפוקדת פיזיקאי רגיל בראותו גופה חסרת
חיים, שאז מתבטל ההומומורפיזם בינו לבין הגרסה הנושמת של אותה
גופה. עבור הפיזיקאי האנטוליאני, מדובר בלא יותר מאשר טלטלה
מסוימת בחווייתו שלו. אותו היבט בחווייתו שהיה קשור לגרסה
החייה של הגופה, ממשיך להיות חלק אינטגרלי מחווייתו גם אם
באופן שונה.    

רצף האירועים מתאריך 12.09.1993 מוכיח את יחסיות החלום
והמציאות. היומן מתאר רק  "חלום בתוך חלום", ולא נמשך ל-"חלום
בתוך חלום בתוך חלום..." אך זאת רק בשל קטיעה מכוונת של בבושקת
החלומות. בשלב ההוא, אחרי הקפיצה השנייה, הבנתי שה"אמונה" שלי
בכל הקשור לתוצאות הקפיצה לא הכילה מאום פרט ל"התעוררות
מחלום", ולא מצאתי טעם לנסות לקפוץ שוב ממגדל. ללא ספק היה זה
הרגע הקשה בחיי. ההבנה שאין יציאת חירום; שאין איזו דלת
אחורית, שכאשר הסבל נהיה קשה מנשוא, אפשר פשוט לעזוב - לא משנה
לאן - רק שזה יפסק. ומוזר. מרגע שהשלמתי עם האכזריות של קיום
בלתי נמנע, הסבל החל להתפוגג בהדרגה.    

באירוע השני, מתאריך 15.09.1993, כבר הייתי פתוח לאפשרויות
נוספות מלבד התעוררות. לא בכדי נבחרה זירה שמכילה מצלמות.
נזכרתי בכל אותן פעמים שבהן חציתי כביש בחוסר זהירות משווע,
שקוע כל-כולי בשרעפים. כשצפירה או חריקת בלמים היתה 'מעירה'
אותי, וניסיתי לשחזר את הרגעים שקדמו להם, לא פעם התקשיתי
להסביר כיצד נותרתי בחיים. ואכן תוצאות הניסוי לא הפתיעו אותי
מאוד, שהרי הפתעה גמורה פרושה אי הלימה מוחלטת בין היאומן
לקורה, שאינה מותרת לפי חוקי הפיזיקה האנטולית. גם התיעוד
החיצוני, ובפרט סרט ההקלטה של המצלמות, כפי שמתואר בשעה 22:50
באותו ערב, לא הפתיעו אותי. במילים אחרות: לו ראיתי בהקלטה
מכונית מתנגשת חזיתית באדם במהירות של מאה קמ"ש ולא מותירה בו
שריטה, הלא יאומן היה קורה, ושיבוש פעולת התיעוד מנעה אי הלימה
שכזו. תגובת האישה ההיסטרית, כמתואר בתאריך 16.09.1993, גם היא
נופלת תחת ההגדרה של תיעוד חיצוני משובש.

ניתוח מלא של האירוע מתאריך 22.09.1993  טרם הושלם מסיבות
טכניות. ביחידה לטיפול נמרץ של בית החולים, נאמר לי רק שקיבלתי
את חיי במתנה, וזאת לאחר שנפרקתי מרכב שמיהר להסתלק מהמקום.
מסקנה זמנית: לא הצלחתי להתעורר כמו בפעמים הראשונות. אולי
בהשפעת הסם, אולי כי לא רציתי? אם לשפוט לפי מפרקי כף היד של
חלק מחברי למחלקה, גם הם לא הצליחו להתעורר.





23.10.1993     16:55

נועה שוב עוזרת למנקה האתיופית הקטנה. היא כבר לא יודעת איפה
היא נגמרת ומתחיל האחר.

בהתחלה חילקה את מעט כספה לחסרי בית כי כבר לא ידעה של מי
הרעב. ואז אספה את חתולי הרחוב המוזנחים לביתה כי לא ידעה של
מי הכאב. ויום אחד, אחרי שהעבירה עדשים שהנביטה לסיר מים
רותחים, היא ראתה חיים גוועים, ולא ידעה של מי הם.

ואתמול הרטיבה כתם חלודה יבש.



26.10.1993     16:30

סיכום פגישה (ביקשת שאכתוב סיכום לפגישה ונעניתי ברצון)

רשמה: דר' הדס שטיין, הרופאה המטפלת. עוד נכחו בפגישה: דר'
אלדד, מנהל המחלקה, ודר' ולדמן, מתמחה.

הפגישה נפתחה בעימות. אתה תבעת להשתחרר לאלתר ואיימת לתבוע את
המוסד. דר' אלדד התחיל להסביר לך שאין אפשרות כזו, אבל אתה
קטעת את דבריו ונופפת ביומן. אמרת שיש לך קייס מובהק ושאין בית
משפט הגון שידחה את התביעה. דר' ולדמן נחלצה לעזרת דר' אלדד
ואתה הפנת את חצי לשונך המורעלים לכיוונה וגם פגעת.

ואז השתתקת. וגם אנחנו. הבטת בדר' ולדמן ולחלוחית נצנצה בעינך.
אתה השפלת את מבטך וביקשת ממנה סליחה על הדברים שאמרת. כשהרמת
שוב את עינך שפתותיך כבר רעדו. ורגע אחר כך סכר הדמעות נפרץ.
אתה התחלת לבכות - בכי קדמון, בכי של ילד, עם נזלת ועוויתות
סרעפת. שוב ושוב ביקשת סליחה והתייסרת על הפגיעה. ולא היה ספק
שהתכוונת לכך.

לא בכית מאז שהייתה ילד קטן. חשבת ששכחת איך בוכים.

אחרי שנרגעת קצת דר' אלדד הסביר לך שאין יותר כוונה להחזיק
אותך במחלקה הסגורה. הוא רק ניסה להגיד מקודם שאין אפשרות
לתבוע את המוסד על אישפוז בכפייה.

מכאן זו בחירה שלך. אנחנו ממליצים שתעבור למחלקה פתוחה לעוד
פרק זמן לא ארוך, אבל אתה יכול לבחור גם באישפוז יום או להמשיך
בחייך.

ואני כבר יודעת מתי מטופל שלי לא לוקח תרופות.

אתה מבקש ממני להקריא את מה שכתבתי. אתה מחייך. עוד לא ראיתי
אותך מחייך. "את יודעת לכתוב, דר' שטיין".



26.10.1993    18:55

(3)   החוק השלישי של הפיזיקה האנטולית









11.05.2021  16:50

כן, אני יודע, עבר הרבה מאוד זמן יומני היקר. פשוט נהייתי נורא
נורמלי עם השנים. לא רציתי לשעמם אותך. הבערה כבתה, ובכבשן הקר
צמחו עשבי פשרה חיוורים. וגם יותר מדי דברים לסדר בכדי שיישאר
זמן לספקות. עכשיו כשאני קורא אותך אני קצת מתגעגע לפרא מלא
התשוקה שכתב אותך. האם היה שפוי לחלוטין בעת כתיבתך? -  שפוי
מדי.

אבל איכשהו תמיד ידעתי שעוד נתראה. ולא כי פחדתי ששוב אשתגע.
לא. את הפחד מהשיגעון השארתי מאחור, לצד האמביציה להותיר חותם
על הפיזיקה. יש לו, לבנאדם, רק חלון הזדמנויות צר  להצליח
בתחומים האלה, ואני כנראה פספסתי אותו. והאמת, עכשיו אני כבר
לא מפחד מכלום. וזה יכול להיראות מוזר בהתחשב במצבי.

כשהרופאים נתנו לי מקסימום חודשיים אמרתי יפה תודה, ארזתי
תרמיל קטן וירדתי לערבה. כולם לחששו: "הוא שוב השתגע" כשאמרתי
שאני הולך לחפש את הוואדי. ואת העץ.

ועכשיו אני יושב בצלו. העלווה מספיק צפופה כדי לחסום את קרני
השמש, אבל לא לגמרי. עדיין רואים פיסות שמיים וריצודי קרניים
על הקרקע. ויש גם רוח. רוח קלה, נעימה, מצננת אבל במידה.  
משמיעה אוושת שקט לבן.


ושלווה גדולה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
a1
לא פגע
b2
פגיעה
הלכה לי צוללת


-החברה מהחמאס
משחקים צוללות
בגוש קטיף


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/6/21 12:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי זד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה