מושיקו לא לקח אותו יותר לעבוד במפעלים הפטרוכימיים, הוא עבד
בעוד מספר מקומות שונים ומשונים, תמיד בשישי ושבת לפעמים גם
בלילות.

לבסוף הגיע לעבוד באופן קבוע בקאנטרי קלאב העירוני שבקצה השני
של העיר. לבעל הקאנטרי קראו ישראל, בחור גבוה עם שער שחור-אפור
מתולתל וקול צרוד. היה לו אוסף רכבים נדירים שעמד בתוך לובי
הכניסה. ליד כל רכב היה שלט עם פרטים מאיפה הגיע ולמי היה
שייך: טאלבוט לאגו T26 שהייתה שייכת לפארוק מלך מצרים ופרארי
ווינטג'  שבה נהגה ג'יין פונדה.

ישראל היה יושב תמיד בשולחן עמוס אוכל וחברים, צמוד לשפת
הבריכה, במכנס בגד ים, מלטף עם יד שמאל את שערות החזה ובימין
מעשן סיגר.

מוסי עבד עם עוד חמישה עולים חדשים מרוסיה שלא דיברו עברית
והיו מבוגרים ממנו בלפחות 20 שנה, וכך מצא עצמו זר בין זרים.
הסתובב עם חולצה בצבע כחול כהה עליה מודפסת בגדול כתובת לבנה
"צוות ניקיון 1".  חמוש במגב רחב ודלי עם סמרטוט ישן מידי,
עוקב אחר אורחי הקאנטרי כמו צל, שקוף כמה שניתן ומנקה אחריהם.

ישראל חיבב את מוסי ונתן לו את תפקיד ניקוי רכבי האספנות שלו
מבפנים. בכל שבת בשתיים בצהריים, מוסי היה מנקה בעזרת מטלית
לחהאת חלקי הרכב תוך כדי  שישראל הזכיר לו כל פעם מחדש, איזה
זכות גדולה נפלה בחלקו להיכנס לרכבים האלו.

וכך היה  עד לפעם שפגש בקטיה ואביה.

היה זה בשבת בצהריים, באותו היום הגיע נתן שרנסקי עם חברי
מפלגתו "ישראל בעלייה" לביקור בקאנטרי והזמין את הלנה אמא של
קטיה להצטרף אליהם, ברוסיה היא היתה העוזרת האישית של מזכיר
המפלגה הקומוניסטית ומאוד מוכרת ולכן ניסו לגייסה למפלגה, גם
קטיה ואביה הגיעו.

מוסי בדיוק סיים סבב שירותים מקלחות וניגש לנקות את מתחם
הסאונה והג'קוזי. מוסי ראה את קטיה בבגד ים שלם יוצאת מהסאונה
אפופת אדים שהתקשו להיפרד מגופה היא החליקה על כתם שמן אורנים.
מוסי רץ אליה והושיט לה יד. ואביה סילק את ידו בבעיטה, וסינן
לעברו קללה ברוסית, חשב שהוא אחד מעובדי הנקיון.

כאשר זיהה את פניו של מוסי אמר לו:
"אל תבוא יותר אלינו הביתה"

לפתע מוסי ראה עצמו דרך עיניו, הוא לבש את החולצה הכחולה
שהייתה מיוזעת ורטובה  ואחז במגב עם הדלי והסמרטוט הבלוי מידי,
ובפעם הראשונה בחייו התבייש.  התבייש במה שלבש התבייש באיך
שנראה, התבייש במה שעשה, התבייש במי שהוא, באביו באימו
בשירותים של המפעלים הפטרוכימיים.

קטיה ואביה יצאו מהחדר יחד עם כל חברי "ישראל בעלייה" והוא
נשאר שם לבד בחדר והרגיש שהוא אינו אמיתי אלא דמות בסרט, רק
שלסרט אין תסריט והבמאי לא נמצא באולפן.

כך עמד משך זמן לא ידוע, עד שהבין שאינו רוצה יותר להישאר שם.
הוא נכנס לארון חומרי הניקוי שהיה גם חדר העובדים, לבש את
בגדיו וצעד לכיוון היציאה. ישראל ישב בשולחנו הקבוע מוקף
בפמלייה הרגילה שלו וקרא לו:

"מוסי, בוא לנקות את הרכבים"
מוסי ענה "ישראל, אני לא יכול להישאר, אני חייב ללכת"
ישראל:  "מה? מה נראה לך? אתה לא יכול להודיע לי ככה שאתה
הולך, אתה אמור להישאר כאן עד 16:00"
"אני חייב ללכת" השיב מוסי
ישראל: "אם אתה הולך אז אתה לא חוזר לכאן יותר" ענה ישראל, לקח
שאיפה מהסיגר שלו ושלח מבט מאיים
"בסדר" ענה מוסי והמשיך לכיוון הדלת

מישהו מהפמליה אמר "לילד יש ביצים", וכמה צחקו

ישראל צעק לעברו
"חתיכת ילד מזדיין, לא מאמין שאפס כמוך נגע באוסף שלי ועוד
מבפנים" והשליך לעברו את הסיגר.

מוסי לא הביט לאחור, המשיך לצעוד לכיוון היציאה, דרך אוסף
הרכבים של ישראל, ושמע מאחוריו קולות מתכות חורקות, זכוכיות
נשברות ופלסטיקים מתפצפצים.

כשהסתובב ראה שהיו אלה שוב גזרי הבועה שלו. הן נשלחו לאוסף
הרכבים של ישראל וגרסו אותם לחתיכות קטנות, לא משאירות חלק אחד
שלם. הוא יצא ושמע מרחוק את זעקות הכאב של ישראל

"האוסף שלי! האוסף שלי!!!"

מוסי המשיך ללכת לכיוון הבניין היכן שהבטון נגמר והנוף מתחיל,
כל צעד שעשה הכניס חזרה אוויר לראותיו, הוא טיפס על הגג בקומה
השישית וצפה בהרים הרחוקים ודימיין איזה נוף רואים כשמגיעים
אליהם ונרדם.