הבניין בו גר מוסי היה בסוף רחוב בקצה עיר לא גדולה ומוכת
התפתחויות בנייה. מידי פעם היו צצים להם רחובות, קניונים ובתי
ספר חדשים על חשבון שדות וחורשות. למזלם של דיירי הבניין,
מצפון להם הייתה שמורת טבע, עם שרידי מבנה עתיק ונחל שעבר
תחתיו ממזרח למערב. לכן מצד אחד של הבניין  היה נוף  אין סופי
של גבעות חורשות עצים והרים, ומצדו השני נראו בנייני בטון
אפורים, קניונים ומפעלים עד לאופק.  

מוסי ומנשה היו מטפסים על ארון החשמל של הקומה השישית ומשתחלים
דרך פתח בתקרה אל הגג. יושבים שעונים זה על גבו של זה ובוהים
בנוף לשני הצדדים.

מוסי היה מדמיין איך הוא הולך כל הדרך מהבניין ועד ההרים
שבאופק, מתיישב שם ומביט בנוף. ומנשה מאחוריו, היה מביט בנוף
העירוני האפור ומדמיין התקפות דרקונים יורקי אש, מפלצות
וחלליות הזורעות הרס.

בשנת 1991 הגיעה משפחת "קוסנובסקי" לקומה השנייה בבניין, כחלק
מגל העלייה הרוסית של שנות ה 90. האב והאם נאלצו לוותר על
אזרחותם ועל רכושם כדי לעלות לארץ, ולהם בת אחת "קטיה".

קטיה הייתה ילדה גבוהה ורזה, בעלת כתפיים רחבות ועיניים
גדולות. מוסי לא שכח אף פעם את הפעם הראשונה שראה את פניה. היה
זה לקראת סוף החופש הגדול, הוא  ומנשה בדיוק ירדו במדרגות לאחר
ששגו זמן רב בדמיונות על גג הבניין.

הם ירדו מקומה שלישית והדלת מול טור המדרגות נפתחה, היכן
שריחפו באויר שני הוריו של עידן, ומוסי הבחין בבועה מאירה בצבע
לבן-טורכיז ובתוכה זוג עיניים כחולות וחיוך קטן. נשימתו נעתקה
והוא הרגיש משקל עצום בבית החזה כאילו מישהו השליך לשם שק
בטון, הוא רצה לעצור, להציע לה לראות את הנוף מהגג, אך במקום
זאת הוא השפיל את מבטו והמשיך לרדת במדרגות מבלי לומר מילה.

גזרי הבועה שלו נאחזו במעקה וניסו להכריח אותו להישאר מולה. אך
הוא לא עצר והמשיך בדרכו, וכך גזר בועה אחד שליפף עצמו אל
המעקה לא הסכים להשתחרר, נקרע ונשאר שם. הוא ויתר על חלק סורר
זה.

מיום זה, לכל מקום שהלך הרגיש בחלק החסר שנשאר בחדר מדרגות.