בגיל 11 מוסי התחיל לראות שלכל האנשים יש בועה מסביב לבית
החזה. לפעמים זה נראה כמו אלומת אור, ולפעמים כמו חישוק
פלסטיק. לפעמים היה יכול לראות את הבועה מרחוק, ולפעמים רק
מקרוב. מוסי היה מביט בבועה ויודע איך אותו אדם מרגיש ולפעמים
גם מה הוא חושב.

הבועה של מוסי לא היתה כמו של כולם. היו לו גזרי בועה, כמו
רצועות סרטי נייר פרגמנט מפוזרים, היוצאים מאזור בית החזה
ונעים כל הזמן במטרה להרכיב צורה עגולה.

רק כשהיה עם מנשה גזרי הבועה שלו היו משתלשלים מטה ומתבדרים
ברוח. מנשה בן כיתתו גר קומה מתחתיו והיה החבר הכי טוב שלו מאז
שזכר את עצמו.  הם הכירו כל כך טוב עד שלעיתים לא היו צריכים
לדבר, היו נפגשים ושותקים.

ערב אחד אבא של מוסי קרא לו למטבח ואמר לו לשבת. מוסי עלה על
כיסא העץ החורק וחשב על מה הוא יקבל נזיפה הפעם, תמיד היה
עושה בעיות.

אביו הניח לפניו כוס זכוכית דקה עם מיץ ענבים ו 3 קוביות קרח
ואמר "מוסי'לה, לא נשאר לי דבר לתת לך, לאחותך או לאימך, אני
עוזב, השארתי כאן מכתב תן אותו לאמא כשתחזור".

מוסי הרגיש בכף ידו את קור קוביות הקרח מתפשט בכוס, גרונו יבש
אז הוא שתה קצת והניח את הכוס על השולחן. "בסדר אבא" אמר, אביו
נשק לו על שערות ראשו ויצא מהבית.  

באותו הערב כשאמא של מוסי חזרה מהעבודה הוא ניגש אליה ומסר לה
את המכתב, היא שאלה אותו  "זה מבית ספר מוסי?" גם היא חשבה
ששוב הוא הסתבך בצרות. הוא לא ענה לה והלך לשחק עם אחותו בחדר
הסמוך.

אימו קראה את המכתב, יצאה אל חדר המדרגות וחזרה לאחר שעה
כשאביו צועד מאחוריה. אף אחד לא דיבר על מקרה זה מאז, אך מאותו
יום, אביו הפסיק להיות נוכח. נראה שאכן עזב ולא חזר. היה
מסתובב בבית ומבצע משימות זניחות, כמו מילוי חורים בקירות או
חיזוק ושימון צירי דלתות ארונות המטבח.