ממש אין לי כוח לשיגעונות של בני האדם
מוצא עצמי כמו תחת מצלמות והאזנות 24/7
אם לפחות היו דנים אותי לפעמים לכף זכות...
אבל מ-כף הזכות מתעלמים
וחובטים לי בפנים כף חובה
אתה לא יודע למה התנהגתי כמו שהתנהגתי,
גם אני לא יודע, אבל לא הייתה לי ברירה
אתה רחוק מלהיות מושלם גם
למה אני צריך לרקוד לפי השיגעונות שלך כל הזמן
ואילו אני תמיד כאילו עושה דברים בלי היגיון ושפיות
גם אני קיים
אני מתאמץ מאוד לתקן את המידות שלי,
לחיות בשקט והרמוניה עם חווית החיים ועם הסובבים
אבל אתה כמו בנוי למלחמה -
על כל דבר פעוט, טעות הכי קטנה,
אפילו לא חשובה - אתה עושה לי את המוות

אני יודע שהיו לך חיים קשים,
אבל גם לי
וכל אחד מאתנו מתמודד איתם אחרת
אני יודע שפגעו בך אנשים ועדיין פוגעים,
אבל גם בי
ואין לי כוח להיאבק נגד כל עוולה
כי העוולות רבות ממספר גרגרי החול על שפת הים
אני לא מחפש אקשן כמוך כדי "שלא יהיה משעמם"
בינתיים האקשן שאתה מחפש באות בצורת צרות
אני מעדיף להיות משועמם,
רק שלא יהיו לי בעיות
ואקשן אני לא מחפש, טוב לי רגוע

שנים רבות מאוד לא היה לי בית חם
מקום להתנחם ולקבל אהבה
אני משתדל ליצור את הפינה שלי בסביבה שלי,
בה אוכל ללקק את הפצעים ולהרגיש טוב
אבל אתה תמיד חודר למרחב המוגן הזה,
עם בעיות שאני לכאורה יוצר
או בעיות שלך, לא קשורות אליי, שאתה משליך עליי
אי-אפשר ככה
למה החיים צריכים להיות מסע הישרדות
ועוד בתוך הבית שלי?

תהיה בן-אדם, זה הכול,
זה יותר מדי לבקש?