בואו נדבר על סמים.
מטשטשי המציאות, מעצימי הרגשות, מחבלי התודעה והוודאות ומוקדי
הבריחה שאנחנו כה אוהבים.
בסדר היום העמוס שאנו חיים בו, כולנו מחפשים נקודת בריחה כזו
או אחרת. כולנו מכורים למשהו, אפילו ללא ידיעתינו.
חלק בורחים לאוכל של הבית ולמתוק, חלק שואפים לריאות, חלק
מחפשים סקס ואהבה וחלק לא יכולים להתחיל את היום בלי השוט החזק
של האספרסו בבוקר.
מה המכנה המשותף בין כולם? כל אלה מפתים אותנו ומושכים אותנו
לקראתם בצורה הכי תמימה שיש אך שלאט לאט אנחנו לא יכולים
בלעדיהם.
כל אחד בדרכו שלו ממלא אותנו וגורם לנו להרגיש הקלה, בלתי
מנוצחים או אפילו מספקים לנו תירוץ לקום ולהתחיל את היום שלנו.
משהו קטן שנותן לנו מוטיבציה להמשיך לחיות את החיים שלנו בצורה
קצת יותר נעימה.

זה מסע, זה לא קורה בין לילה.
זה מתחיל מטעימה פה וטעימה שם, ״רק ביס קטן״, ״שאכטה אחת ודי״,
״אני רק מנסה להתאפס על עצמי״. הסיפוק הזה שממלא אותנו ששווה
את הכל, מוכנים לתת את כל כולנו בשביל להגיע ל״היי״ הנחשק הזה
שוב, ל״היי״ הראשוני.
יש רק בעיה אחת, אין דומה לפעם הראשונה, הרדיפה אחרי התחושה
הנפלאה הזו היא הגורם המרכזי להתמכרות ולתלות המציקה.
מה הכי מצחיק בכל הסיפור?
שלרוב אנחנו בוחרים להעלים עין או לשקר לעצמנו, שלא לדבר על
חוסר המודעות התמימה או ההכחשה האמינה. לא מוכנים לקבל את
העובדה שאנחנו, אנשים חזקים סה״כ יכולים להיות תלויים בדבר
חומרי שעושה לנו רק טוב.
מוותרים על חוויות, מקריבים הרבה והכל בשביל לזכות ב-5 דקות של
הקלה, הקלה שמתפתחת למצוקה ולפעמים לקריאת לעזרה, נורת אזהרה,
הצילו!

כמובן שאינני יכולה להכליל את כל האוכלוסיה.. ברור שיש יוצאים
מן הכלל.
אני מדברת על האנשים שאיבדו שליטה, האנשים שהאסימון שלהם נפל
והבינו שיש כאן בעיה, אנשים שאולי קוראים את זה עכשיו ותוך כדי
ההעמקה מזדהים ואומרים לעצמם: ״רגע, אולי גם אני חלק מזה?״

ההתמכרות מתחילה בדר״כ בתקופות שאנחנו לא מרגישים בשיא שלנו,
תקופות לחוצות, משברים, אובדן או אפילו כמרידה בהורים או בחיים
עצמם.

כמובן שניתן להשתחרר מפעם לפעם ולא לפתח תלות אך אם אדבר רגע
על עצמי, כבנאדם בעל אופי התמכרותי, אעיד שקשה לי לשמור על
איזון בצריכה שלי, אני עוברת מסע עם עצמי.
מסע של למידה והתמודדות.
כמו בכל מסע, קיימות עליות וכמובן שגם ירידות. החלק הכי חשוב
במסע זה לזכור שלמרות שמעדת מאבן או דרכת בשלולית של בוץ עברת
כבר כלכך הרבה דרך וכבשת פסגות ואם המסע רק מתחיל, לזכור שיש
לך מטרה מול העיינים ובשביל להשיג את המטרה הגדולה והסופית שלך
בין אם היא להפחית, להתנקות לחודש, לשנה או לכל החיים צריך
להציב מטרות קטנות יותר, לעלות במדרגות כי אין מעלית.
ראיתם פעם אלוף עולם שלא נכשל בדרך? נתקלתם פעם בספורטאי שלא
נפצע במהלך אימוניו?
התשובה היא לא. זה לא מציאותי.
זה לא שחור ולבן, זה קשת בענן.
זה כמו יינג ויינג, הכישלון שמעורבב עם ההצלחה.