אז עבר עשור או קצת יותר או קצת פחות והרבה דברים השתנו.
מאז שנה אחרי לבנון השניה היו לי כמה שנים טובות בהן הכרתי את
אשתי המדהימה טלי ונולדו לנו שני ילדים מתוקים מקסימים
ומרגשים. אהבה אין סופית והודיה על כל הטוב הזה.
עם זאת, חוויתי החמרה של הפוסט טראומה בשנים האחרונות.
ילדים זו שמחה אבל זה גם מלא חרדה. כמובן גם כשיש הרבה יש את
הפחד לאבד. אז לפני כמה שנים יצאתי למסע.
מסע בעקבות עצמי, עיבוד חוויות הלחימה. באתי לאגף השיקום
ואמרתי אני לא רוצה כסף, לא רוצה עוד אחוזים. אני רוצה טיפול.
זה אחרי שחיפשתי עזרה והקלה קצת בעמותות שונות של מלאכים החל
מ"לא מפקירים פצועים בשטח" ועד "אחים לחיים" ואחד השיאים במסע
של עמותת "בשביל המחר".
עם אח יקר איתמר גם מהפצועים בשטח וגם במסע בבשביל המחר
אחיה אח יקר מהמסע בבשביל המחר ועוד חבר למסעות יובל.
עברתי טיפול בעזרת מחשב, אימון למח בעצם להתמודד במצבי לחץ.
התחלתי טיפוח פסיכולוגי שוב לאחר 16 שנה הפסקה. השיא של סגירת
המעגל היה במפגש מרגש שאשתי יזמה של אנשים טובים ויקרים שהיו
איתי שם ברותם בליל הפציעה. במפגש גיליתי הרבה פרטים חדשים על
הפציעה שלי. הרבה זוויות חדשות. ברק אחי היקר שסיפר לי מה
שחששתי ממנו, שהארוע שרט אותו. גורי, החובש שהציל אותי ומאז
נהיינו בקשרים טובים גם המשפחות והילדים. כל זה קרה לכבוד
עשרים שנה לפציעה. לפני כשנתיים היה גם מפגש של נוב7. היום
שמעתי שוב מאפי, אותו חובש שמוזכר בפרק ב'. סגירת מעגל נוספת
וקבוצה מתגבשת למפגשים עתידיים עם עוד חברים שלא היו אז. |