התעוררתי אפוף שמש בתוך ענן של עשן.
אמרו לי שאני הולך למות,
אך לא שמתי לבי לכך.
רציתי את ימות המשיח על מגש של כסף.
במקום זאת קיבלתי בתי מדרש שרופים.
הלכתי מוכה צלמוות ביינות בתים הרוסים.
האספלט הבוער היה לי ים ובו משוטים.
ארגזי תכלת היו מונחים ליד בתי המאפה,
אבל לא היה בהם מאפה,
אלא טנקים צעצוע.
זו לא המלחמה שלנו, אמרו האנשים זה לזה.
אבל לא יכלו להסביר איך זה מסתדר
עם הבתים המופצצים שלהם.
פה ישב הילד ולמד ועכשיו הכיתה שרופה.
אי-אפשר לערוב שהוא לא היה יכול להיות בתוכה.
העננים הזהובים המטירו גשם של זהב,
אבל לא עלינו.
חתרנו בים צהוב אל שקיעה ורודה
ולא היו מפות ומצפן לנווט בשעת סערה.
כולם אמרו שאנחנו חותרים אל אובדננו,
אך אנו היינו ממוקדי מטרה
ולא נתנו פתח לשום גחמה זרה.
זו הייתה יכולה להיות שקיעתה של הזריחה.
זה היה יכול להיות סוף הזמנים אם לא היינו זהירים.
אך הטבע דחף אותנו לכך,
והיינו מונחים ביד אלוהים.
חיפשנו בין ערימות הקלפים הצונחים משמיים את גורלנו,
אך לא מצאנו.
גורלנו יכול להשתנות לכאן ולכאן, נאמר לנו,
כל זה תלוי ביראת שמיים. |