התערוכה נפתחה בקול ענות גבורה. במוזיאון ת"א במבנה החדש
התייצבו כל המי
ומי של עולם האמנות הישראלית. בעלי גלריות, מנהלי מוזיאונים,
אוצרים ומבקרי אמנות. לא נפקד מקומו של הייצוג הבינלאומי.
שגרירים,קונסולים ונציגי מוזיאונים מרחבי העולם, שכבר ניסו
לשים ידם על התערוכה בתקווה
להציגה בעתיד בארצותיהם, המולת דיבור כבוש אפפה את הקהל. הכל
הסכימו שנפל דבר באמנות המקומית והעולמית.

גבריאלה, הציירת קטנת הקומה, שהכל שיחרו לפתחה, עמדה, בשמלה
אדומה, פשוטה, במרכזה של ההתרחשות הנרגשת. זרם הניגשים גבר עם
הזמן  ומחמאות הורעפו עליה מכל עבר. גבריאלה הרגישה כי אחרי
תקופה בה הייתה נתונה במתח ומועקה,היא מרחפת על ענן בלתי נראה.
אושר גדול. זמן רב עבר מאז תערוכתה האחרונה.
זמן רב מדי.
במעגלים גדלים והולכים, בכל רחבי קומת הגלריה, התגודדו בקבוצות
האנשים בבגדיהם ההדורים ושוחחו בהתרגשות. מלצרים ומלצריות
התהלכו חרישיים כיבדו את הנוכחים ביין. קולות חליצת הפקקים
והמזיגה נמהלו בקולות האנשים.

ארבע תמונות הענק שהצבעים השולטים בהם היו שחור ואדום לגווניו,
לא היו קלות לצפיה. כל אחת מהן כיסתה כמעט קיר שלם. מקרוב לא
יכולה היתה העין לקבל מבט כולל ואולם העומד לידן חש מועקה כמי
שמציץ לתוך פצע גדול, פתוח ומדמם מודגש על ידי משיכות
מכחולשהשאירו גבשושיות צבע עבות רמז לתלת מימדיות על פני המשטח
הדו מימדי כמו סוד אפל.
ואמנם כאשר מתרחקים ומביטים בהן שוב הופך הכאוס המופשט לכאורה
למבע צבעוני ואלים מכאיב לעיניים כמעט באופן ממשי. מיקום
התמונות זו מול זו על ארבעת הקירות לא אפשר למתבונן  ברירה אלא
להיות מרוחק מאחת ובאותו הזמן קרוב לאחרת וכך נוצר הדהוד כפול
של מבע הכאב שהפך אט אט להרגשת אסון מתקרב. מן נבואה לא
מילולית ועזת רושם.

בכניסה לתערוכה נוצר תור קטן של המבקשים להיכנס, מציגים איש
איש, בפני
השומר האדיש, את ההזמנה שבידיו ומעבירים את תיקיהם במכונת
השיקוף. שלוות התור המנומס הופרה לפתע כאשר גבר גדל גוף עקף את
העומדים בכוונה להיכנס. הוא לא טרח להראות הזמנה וכאשר השומר
הנבוך ניסה לעצור בעדו  הפטיר לעברו. "הציירת היא אשתי" ונכנס
למרות מחאותיו הקלושות מדי של השומר, עושה דרכו לכיוון
גבריאלה.

הקהל שהבחין במתרחש הביט לעבר גדל הגוף כאשר זה הלך והתקרב
בצעד בטוח אל הציירת שעמדה נטועה במקומה, קולות בראשה קראו לה
לנוס על נפשה ואולם רגליה לא נענו לה, היא הביטה בו במבט כשל
ארנבת שנקלעה לשטף אור של פנסי מכונית דוהרת לקראת דריסתה מבלי
יכולת לזוז, לקראת מותה הוודאי.
הגבר אחז בידה הקטנה של גבריאלה והיא הלכה לצידו כנועה כחיה
שניצודה. הוא משך כסא ועלה עליו תוך שהוא שומט את היד הקטנה.  
עומד גבוה מעל ראשי האנשים שבהו בו בהשתאות. קולו היסה את
מלמולי הנוכחים.

"שקט, שקט! אני רוצה לומר משהו" הוא העביר את מבטו על פני
הקהל. גבריאלה הרגישה כנידונה למוות. כאשר תשומת הלב של כל באי
המקום הופנתה לעברו פתח: "כבר שנתיים שאני מחפש אחרי אשתי ולא
מוצא. שנתיים שמסתירים אותה ממני. מרחיקים אותי ממנה כאילו
שאני מצורע. אני צריך ללמוד מלוחות המודעות כי היא מציגה
תערוכה כדי שאוכל לראות אותה? מי אתם "אנשי התרבות" שמונעים
ממני לפגוש את אשתי? באיזו זכות?"
מבטו המאשים עבר על פני האנשים. כמו גם מבטה המפוחד וחסר
האונים של גבריאלה.
"כעת אנחנו סוגרים את התערוכה" המשיך בקול פסקני.
"כל אחד ילך לדרכו בצורה יפה ובלי מהומה. אתם תחזרו לבתיכם
וגבריאלה תחזור הביתה. אלי. למקום אליו היא שייכת."
הקהל שהיה שבוי בהתרחשות המפתיעה הביט בשניים מבולבל. במרכז
הגלריה נשמע קול גרירה שמשך את תשומת הלב. מבקר האמנות, כהן,
שהדם החל עולה לראשו, משך גם הוא כיסא ובלי לחשוב מיהר ונעמד
עליו קורא תיגר אל מול גדל הגוף.
הקהל העתיק את מבטו אליו.
"גב... גב...גבריאלה היא ציירת גדולה." הצליח לבסוף להוציא
משפט מפיו שניכר בו החשש.
"כשאני אומר גדולה, אני מתכוון לאמנית בסדר חשיבות כמו של
מאטיס, סזאן, פיקאסו. הסתכלו בעבודות שסביבכם, אילו יצירות
מופת בכל קנה מידה, אין כיום בעולם אמן חי בסדר חשיבות כזה"
כהן, שאובדן פחד הקהל, הידוע שלו,  נבע בעיקר מהאלכוהול ששתה
המשיך בדבריו. "נשאלת השאלה מדוע שתקה גבריאלה במשך השנים
האחרונות ולא נתנה לאמנות שלה להתממש". הקהל שחש באנרגיה
המצטברת החל שוב מדבר בינו לבינו.
"שקט! בבקשה שקט" הרים את קולו. האלכוהול המשיך לנסוך בו אומץ.
כהן הביט בהם,  "רובכם יודעים את הסיבה" אמר בקול שקט ומאשים,
"כן."
גבריאלה התכווצה במקומה. תמונות רבות התרוצצו במוחה. תמונות
אלימות. בעלה בולט מעל הקהל ממקומו על כסאו הביט בכהן במבט
קשה, כהן נמנע מלהחזיר מבט.
"הסתכלו" אמר. "הסתכלו היטב. זה האיש שמונע מכולנו את הציורים
הנפלאים האלה במשך שנים."
הצביע לכיוונו של הבעל.
"זה האיש שבמקום לשאת את אשתו על כפיים, מונע ממנה לצייר. הוא,
ואני אומר זאת באחריות, מתעלל, כן!!!  מ ת ע ל ל!!!"
הקהל דמם, כהן המשיך.
"במשך כל חייהם המשותפים ניהל אדם זה טרור נגד כל ניצוץ של
גאונות שהפגינה אשתו, כשרונה איים עליו, והוא עשה כל מאמץ לדכא
אותה."
האנשים העבירו מבטיהם מכהן הסבוא אל גבריאלה המופתעת ואל הגבר
שצווארו איים להתפוצץ מנפיחות.
"לא אפרט את מעשיו אבל אומר רק דבר אחד" המשיך כהן.
"כל העבודות הגאוניות שאנו זוכים, סוף סוף, לראות נוצרו במקלט
לנשים מוכות בו שהתה גבריאלה  בשנתיים האחרונה מפחד ידו הארוכה
של האיש שאתם רואים כאן לפניכם."
כהן הסדיר את נשימתו, הישיר מבט ובקול שהלך וצבר ביטחון פנה
ישירות אל הגבר. "וכעת אני אומר לך מיכאל לך!!! לך ואל
תחזור."
גבריאלה שלא העזה לנשום עד עתה, חרדה מפני הבאות. הגבר ירד
בכבדות מהכיסא והחל מתקרב בעיניים מצומצמות מזעם אל כהן . הקהל
זז באי נוחות. כהן הרגיש בודד מאוד מסוחרר. חסר אונים עקב אחרי
הגבר המתקדם לעברו. ההתנגשות ותוצאותיה נדמו כבלתי נמנעים.
לפתע נשמע קול נשי מתוך הקהל "לך!"
ואחרי כמה שניות עוד קול נשי
"לך!"
והנה  הצטרפו עוד ועוד קולות נשיים ואחריהם גם קולות גבריים עד
שהציבור כולו כאיש אחד עמד וקרא.
"לך! לך! לך! לך!"
הגבר הלך והתקרב אל כהן. הקולות גברו וכעת רעמו בקצב. "לך!!
לך!! לך!! לך!!"
מיכאל האט את צעדיו הפנה מבטו אל גבריאלה. והיא, בפעם הראשונה,
טעונה באומץ שנישא על גבי קריאות הקהל הקצובות, הישירה מבטה
אליו.
הקהל המשיך לקרוא בקצב. מיכאל השפיל לראשונה מבט כמקבל את
הדין. באופן בלתי צפוי נחצה הקהל לשניים והסתמן שביל אנושי
שכיוונו החוצה.
"לך!! לך!! לך!! לך!!"
המשיך הקהל.
הבעל המכה הביט בפעם האחרונה לעבר גבריאלה ובהשלמה פנה  לצעוד
בשביל, שנוצר יש מאין, היישר אל דלת הכניסה.
הוא לא הביט לאחור...
גבריאלה התמוטטה. כהן ירד מהכיסא גופו רועד רעד בלתי נשלט.
הקהל המשיך לקרוא.
לך! לך! בקולות הולכים ודועכים ואחר כך פרצו הכל במחיאות כפיים
סוערות.

במוסף תרבות ביום שישי הפליג כהן בשבח ציוריה של גבריאלה. ניתח
באופן מבריק את המוטיבים השונים, אופני ההבעה המקוריים וכן
השפעות אמנים אחרים. לסיכום כתב:
"חיה בקרבנו אמנית גאונה. ואחרי שהבנו זאת כולנו, האם אין צורך
לתת קרדיט גם למיכאל בעלה שהביא אותה בדרכו המעוותת לפרץ
היצירה הענק?"