מכתב 1

שלום יקירתי.
מזמן לא שמעתי ממך. מנחשת את תשובתך, "מה את מתלוננת כל הזמן",
ואת צודקת, כמו תמיד. אנחנו מסתדרים יפה, בריאים ויש פרנסה.
"נו-נו ומה לא בסדר?" תשאלי. אז אני רוצה לספר לך שבזמן האחרון
אני מודאגת. הבת שלי, את יודעת ...הקטנה. "המפונקת?", תשאלי
מיד. אני קוראת לה "הקטנה", אבל היא כבר בת 27. היא  גבוהה,
רזה, פנים יפות וחיוך משגע. תמיד במצב רוח טוב. אני שומעת אתך
שואלת, "אז מה הבעיה?". לא יודעת.
אין לה חבר, ואני מתכוונת לבחור שנדבק, שמתקשר בלי סוף, שאתו
יוצאים לבלות, נשיקות או אפילו זיונים, גם לזה כבר הגיע הזמן.
ואל תגידי לי עוד פעם, "תעזבי". אני שואלת אותה, "יוצאת
היום?", מקבלת תשובה, "נראה" והיא נשארת בבית אתנו. לא מצליחה
למשוך אותה לשיחה בנושא. או שהיא מתחמקת ממני או שאומרת
ישירות," אמא!, די לחפור, אל תהיי פולניה, יהיה בסדר". אני
שומעת אותך צוחקת ואומרת, "את כן, פולניה". אולי... כן. אבל מה
אני בסך הכל מבקשת, שהבת שלי תלבש חציות קצרות במקום המכנסיים
(להראות את הרגליים הארוכות שלה), שתשים קצת איפור על הפנים
היפות, כדי למשוך בחורים לחיזור ולא רק לשיחה? כואב לי שהיא
לבד. טוב, מצאתי למי לשפוך את הלב. את לא תעזרי בעצה, רק
תגידי, "את עוד תראי שבסוף היא תהיה מאושרת ואת דאגת לחינם".
תביני, היא לא בחורה מדוכאת שיושבת בבית, ממש לא. היא שמחה, יש
לה מלא ידידים מהצבא, היא לומדת. אבל לדעתי, היא גם צריכה חבר
קבוע להתחבק אתו על הספה או במיטה מול הטלוויזיה.
"יוצאת?", אני שואלת אותה ביומי שישי;
"לא יודעת", עונה;
"כבר שש ואת לא יודעת?", אני ממשיכה;
" אמא, תעזבי", עונה לי קצת בעצבים;
אני בכל זאת ממשיכה, " אני רק רוצה לדעת אם את צריכה את הרכב";

"תעשי את התכניות שלך, אני אסתדר", ויוצאת מהחדר.
את מבינה, זה בערך הדו-השיח שלנו בנוגע לבילויים שלה.
בכל הנושאים האחרים אנחנו בשיחות ארוכות ומעניינות וצוחקות וגם
מבלות יחד. אז מה, עוד פעם תגידי לי, "מה את רוצה ממנה? תפסיקי
להתלונן. רוצה שהיא תיעלם לך מהבית עם איזה פושע או מסומם או
גבר מבוגר ממנה בעשרים שנה. מה את רוצה? שתביא עורך דין או
רופא מהרצליה, או יותר טוב מהרצליה פיתוח? את יודעת שזה לא
עובד כך". ואני יכולה לענות לך... שאצל אחרים, זה כן קורה!
אני מבינה את הראש שלך, יודעת שאת כל הזמן רוצה לשאול אותי,"
אולי היא נמשכת לבחורות ולא לבחורים". נכון? לא יודעת. חשבתי
גם על זה, אבל אין לה איזה חברה צמודה. זה אפשרי, אין לי בעיה
לקבל אותה גם אם "תצא מהארון". ואם את שואלת, "מה תעשי אז,
אולי עדיף לא לדעת?" ואני עונה לך, לא!. אני מעדיפה לדעת
ולתמוך בה. החיים של החברה האלה לא קלים. מה דעתך, לשאול אותה
ישירות? ואני לא רוצה שתגידי, כמו תמיד, "מה שלא יודעים, לא
מפריע". אחשוב על זה לבד.
אני שמחה שכתבתי לך, הצלחתי להירגע. אל תעני לי, כבר עשיתי את
זה במקומך.

נשיקות
אוהבת אותך.

מכתב 2

שלום יקירתי.
לא ענית לי גם על המכתב האחרון שכתבתי לך. האמת שלא ציפיתי
לתשובה. כבר שנה אני לא מקבלת ממך אות חיים, ואני יודעת מה
הסיבה, וזה לא כעס כי לא רבנו, לא קנאה כי לא בגדתי בך, זה
משהו אחר ואני בטוחה שגם את לא רצית שזה יקרה. יש לי כל כך
הרבה לספר לך, להתייעץ אתך. רוצה לשמוע את קולך, לראות את
החיוך שלך כאשר אני מספרת את ה"צרות " שלי ואת חושבת שאני
מגזימה, פתטית, עפה על עצמי או סתם כועסת על כל העולם, ולראות
את עינייך האפורות -כחולות, שמחליפות צבע תלוי בבגד שאת
לובשת.
אבל את לא בקשר איתי, לא יוזמת פגישה, לא מתקשרת ולא עונה
למכתבים שאני כותבת לך. אל תחשבי שאני לא מבינה מדוע את עושה
כך, אני מבינה, אבל קשה לי. לפעמים אני מתקשרת אליך רק כדי
לשמוע את קולך המוקלט על המשיבון, ויודעת שלא תעני לי. הנתק
בינינו קרה כל כך מהר, למרות סיבה מוצדקת מאוד. אני לא מאשימה
אותך, גם אני הייתי מתנהגת כמוך.
חמש עשרה שנים היינו חברות, אפילו אם אולי את לא חשבת כך. את
עוד זוכרת איך הכרנו? אחרי אסיפת הורים בבית הספר לקחת אותי
טרמפ הביתה. נשארנו לדבר כשעה גם אחרי שחנית על יד הבית שלי.
הקליק בינינו היה מידי, כך כל השנים עד שעזבת אותי. בחודש
הראשון בכיתי, כעסתי עליך. אחר כך הפנמתי שהקשר נותק. השארת
אותי לבד. אבל אחרי חודשיים החלטתי לכתוב לך מכתב.
לא כתבתי לך על היום יום שלי, עבודה, קניות, בישולים או מטלות
בית אחרת, שעליהן  קיטרנו תמיד. רק דברים שישבו לי על הלב,
רציתי לספר לך. הייתי מנחשת את התגובות שלך וזה עזר לי להזין
את החששות שלי, כאילי אני מסתכלת על עצמי מהצד.
כך המשכתי כל השנה. עכשיו החלטתי שזה יהיה המכתב האחרון. את
מאוד מאוד חסרה לי, ואני כבר לא מצפה לתשובה ממך, ואיך את
יכולה לענות לי מהמקום שאת נמצאת בו, מטר מתחת לאדמה.

ממשיכה לאהוב אותך