כמו כישוף. כזה של מכשפות. כמוני.

לא יודעת מאיזה סוג אני, מותק. מהטובות, מהרעות, מאלה שהן גם
וגם. אני יודעת רק דבר אחד, שאף פעם לא מספיק לי. לא מספיק לי
לכשף אותך. כן. כישופים מכל מיני סוגים אני רוצה לכשף אותך.
כאלה שיהפכו אותך לשבוי-מתוך-רצון. שבוי שלי. של המילים שלי.
של המבט שלי.  שבוי של הכוס שלי שמתלפף סביבך מהודק מהודק
ואוהב אוהב. שבוי של הצעקה שיוצאת ממני בכל פעם שאתה מנגח לי
את קירות הרחם.

שבוי של הדמעות שלי. של אלה שמתגלגלות כשאני רק חושבת לרגע
שאולי יום אחד לא תרצה בי, שלא ישאר לי מה לתת לך. שבוי של
הפחד שלי הזה שמאפיל אותך..

אני רוצה לכשף אותך, כישופים שיסירו ממך את האחריות. שכשתתעורר
מהם תגיד: "אבל גלי, אני לא יודע איך זה קרה לי שככה בכיתי את
הכאבים שלי אל תוכך. היה נדמה לי שאני טובע ואת הדבר האחרון
שיכול להציל אותי. את מבינה? זה כמו כישוף."

אני רוצה לרקוח עבורך את הכישופים שלי. טעימות קטנות בשלל
צבעים, מסודרות יפה יפה על מגש. אני רוצה לשבת לרגליך כשאני
מאכילה אותך בטעמים שלעולם תתגעגע אליהם מכאן ואילך.

אני רוצה לכתוב לך את מילות הכישוף שלי. מילים סודיות, כאלה
שעוברות באחוות המכשפות. מילים מסממות, כאלה שיפתחו בתוכך את
מרכזי העונג, את מרכזי הכאב, את מרכזי התחושה. ואני רוצה לסמן
אותן, את התחושות שלך. לחרוט את השם שלי שם. לכתוב: "השבוי של
גלי. וזהו."

אני רוצה לעשות את כל זה רק כדי להיות בטוחה שלא תוכל יותר.
כן. שלא תוכל יותר לוותר עלי אף פעם.

זה לא יותר מדי לבקש, נכון?