זה הרעב הזה, אתה מבין. הנשיות החשקנית והמתפוצצת הזו שמתרסקת
על מזח האמהות.
המלחמה הזו בין צרכים מתנגשים, בין אהבות אחרות, בין אינטימיות
ורכות ומנגד גוף שהופך כולו לכוס שרעב למגע קשה. אני מסבירה לך
עכשיו למה המבט ההוא שלך לכד את הנזקקות של הנטרפת שבי. אני
מסבירה לך איך הרעב שלי צד אותך.

אני זוכרת את התחושה המשכרת הזו של המבט שלך על כל השפע
המתפוצץ הזה אותו ניתן לינוק ממני בכל פה, מול הרעב הענק הזה
שצריך למלא בתוכי. להדחק ולמלא אותו בזין זקור וקשה, לא מתחשב.
וראיתי שידעת. שזה יפה לך דווקא ככה, יוצר בך חשק.

אני לא יודעת להסביר לך למה מה שמבעיר אותך מכבה אותו. הוא
באמת איש טוב. אולי כי לא כולם בנויים להבין שאשה היא תמיד
זונה, גם כשהיא אמא קדושה. אולי לא כולם רוצים לדעת אם היא
יותר קדושה או יותר זונה. שהם מעדיפים  שכשהיא אמא, שתהיה
קדושה. ואמא לא מזיינים. זה אולי לפחות תיקון כזה לאמא הזונה
שלהם. לא יודעת, מה אני מבינה.

בכל אופן, אתה כבר בטח מתאר, ההתפתלויות שלי כנגדו בלילות חסרי
שינה, החזה המתפוצץ מחלב שזקוק כבר ליד ושפתיים של גבר שעושים
בו. הירכיים החמות שלי שמתלפפות סביב הירך שלו. הכוס הרעב. היד
שמחליקה על הרצון שלו ומנסה לעורר אותו לקחת אותי. ולא.

זה לא שאני מתנצלת על משהו, או שהייתי משנה משהו. אחרי הכל הוא
הנביט את הרעב ההוא שצד אותך. הנזקקות ההיא שלא יכולת לומר לה
לא.  הטירוף ההוא שגרם לי לרצות שתיקח אותי באותה מיטה. שלו.

ודווקא איתך, כל מה שכיבה אותו הבעיר אותך. כל כך הבעיר עד שזה
גרם לרצון הזה לזלוג. להאכל על ידך. ותבין, חשבת על זה פעם?
הנה יש כבר זכר שאוכל אותי. ממש. פיזית. הגוף שלי הופך לנוזל
שמזין אותו, אתה קולט? ואני צריכה שלא רק הוא. אני צריכה שתאכל
אותי ממש כשאתה ממלא את החורים שלי בך. תמלא ותנגוס. אני צריכה
אותך רעב עכשיו, קשה עכשיו.

המלחמה הזו בין הקדושה והקדשה התעוררה כשהוא התעורר מהשינה
ובכה, והיית בדיוק עמוק ברחם שלי, דופק אותו ומשדל אותו לינוק
את קצה הזין שלך בהתכווצויות מתוקות. לא יכולתי להשאר כשהוא
קרא לי. הוא הרי חשוב אפילו ממני. אני הרי הופכת עצמי מאכל
בשבילו, לא ברור שהוא חשוב יותר? והוא בוכה..

אבל אז האחיזה הזו שלך בי, גרמה לטירוף ההוא להשתולל. אני
חושבת שהרחם ביצע משא ומתן עם הראש, מנסה לשדל אותו שזה חשוב
לא פחות, שהוא רעב לזרע שינבוט בו שוב, אז המטרה מקדשת. זרע
מהזין הזה שמפתה אותו כל כך להתכווץ עליו ביניקות רעבות.

ולא ויתרת, לא נתת לו לנצח ולכבות את הקדשה שבי. וכשנתת לי
היתר לזה, הזונה שבי פשוט בערה ממני החוצה, מתלפפת עליך בצרכים
חשופים, שותה בתודה את ההיתר. ואז, ממש אז, התגבר לו גל ושטף
את המזח. יכל לו, לאותו מזח האמהות שעומד יציב ואיתן. באותו
רגע עפתי, אתה מבין?

הרבה רעב אני כותבת לך. רעב שנשאר, גם כשהוא המשיך לבכות
והתכווצתי לך על הזין כמו אחרונת הכלבות. רעב כזה שנשאר בי, גם
כשיצאת ממני רגע לפני, עומד בהתכווצויות הרחם שלי ועוד לא
גומר. רעב שנשאר, גם כשהוא עוד יילל ואתה משכת את הראש שלי
אליך כדי שאמצוץ אותך. רעב שבער גם כשיצאת מבין השפתיים שלי,
רק על מנת להשפריץ את כל הזרע שלך על החזה שלי שהמשיך להשפריץ
בתורו חלב במקצבים המדויקים של הרחם שלי.

וכשזה נגמר הוא שתק, אבל ידענו מי ניצחה את מי.
אתה מבין? הוא לא רצה לדעת.
הוא צדק.