יענקי ישב מול המשלח וחיכה במתח למוצא פיו. רצה הגורל ובדיוק
אז הגיע זמן התפילה לכן יענקי לחש בעיניים עצומות את הנוסח ואת
המילה האחרונה אמר בקול רם כמו דגל שתוקע זה שהגיע ליעד. כשפקח
עיניים הבין יענקי שעליו להמתין למשלח שעדיין מלמל. בינתיים
היטיב יענקי את ישיבתו על המושב הקשה וסקר את ויטרינת ספרי
הקודש וכלי הכסף שמאחורי המשלח. יענקי קיווה לבשורה טובה,
לאיזה יעד ראוי אליו יישלחו הוא ורבקי, כזה שאולי יעזור להפשיר
את חומת הקרח  שנערמה ביניהם.
בדחני הקהילה נוהגים לומר שמאחורי כל אברך מוצלח עומדת חמות
מופתעת, אבל במקרה שלו, יענקי ידע היטב שכל דבר מוצלח שיעשה או
ישיג, יפתיע את רבקי. הרי רק לפני שלושה חודשים התחתנו וכבר
הוא משפיל עיניים מולה. מראש ידעה מהשדכן שאין המדובר בעילוי
כי אם בבחור העובד לפרנסתו בחנות של גויים. אותה חנות נסגרה
בגלל הקורונה ימ"ש ומאז הוא נאלץ לכתת רגליים בין הגמ"חים בעוד
היא מקבלת נדבות מזון מהוריה ומגישה לו אותם בטמפרטורה זהה
למבטה הקר.
אלא שלא בטלנותו היא שהקימה ביניהם את החיץ. האמת קשה עוד יותר
והיא נצורה בין יענקי  לבין רבקי באופן כזה שיענקי הפך לבן
ערובה בידי זוגתו. כי ברגע שתפתח את הפה ותספר, יענקי ידע שלא
יוכל להישאר ולו יום אחד נוסף בבית, בשכונה ובעיר. האמת היא
שאוי לאותה הבושה אבל למרות שעברו שלושה חודשים מליל הכלולות,
רבקי עדיין מתבוססת בבתוליה בגללו. הוא יכול היה להסביר
ולהצטדק שהרי היה אז תמים, לא מאלה ההולכים להתנסות עם גויות
לפני החתונה. וכך מצא עצמו עם רבקי בחדר נעול כשהיא פושטת
מעליה את שמלת הכלולות וכל שנחבא מתחתיה ונשכבת בעיניים עצומות
ורגליים פשוקות בדיוק לפי הסבר שקיבלה ממדריכת הכלות. והוא
הביט בה מבולבל וכל מילותיו של מדריך החתנים פרחו ממוחו כיונים
מבוהלות בכיכר. אילולי סימנה לו בידה שיבוא עליה, ודאי היה
ניצב למולה עד היום כנציב מלח. משסימנה, הוא התקרב, גהר מעליה
ובעוונותיו, נכנס לחדר הלא נכון כמי שאינו מבדיל בין קודש
לחול. מיד נזדעקה כנגדו  אך הוא כבר השאיר חותמו בתוכה ויצא
אבל וחפוי ראש. מאז היה שערה של רבקי נעול בפניו והוא כמשה
רבנו יכול רק להשקיף מרחוק על הארץ המובטחת.
אביה של רבקי, שהיה עסקן בעל מהלכים, ביקש לגאול את חתנו מן
הבטלה ולמצוא לו איזה ג'וב מתאים. דיבר עם פלוני שהכיר את
אלמוני וכך עלה יענקי על מסלול השליחות. ילכו הוא וזוגתו לאשר
יצווה הרב המשלח, ויקימו שם בית תנועה לתפארת. זו המשימה, ואם
היא תועיל גם לפרנסה וגם לפתיחת שערים, יענקי מוכן לחצות אפילו
את נהר הסמבטיון שמעבר להרי החושך. בסתר ליבו קיווה יענקי לקבל
יעד מעטיר כלנינגרד או קרקוב וליתר בטחון לחש את תפילת הדרך
כסגולה להצלחה.
עד כדי כך היה יענקי שקוע בהרהורים, שלא שם לב כי המשלח אמר
משהו. מילה בודדת יצאה מפיו והיא נסקה וחלפה מעל ראשו של יענקי
מבלי לחדור לאוזניו. המשלח הבין שכדאי לו לומר שנית את היעד,
וכך עשה.
שמש?. בהתחלה יענקי חשב שהכוונה לבית שמש והצטער על שלא קבלו
יעד מאתגר ורחוק יותר, אבל המשלח הסביר שהכוונה לשמש עצמה.
איפה שיש אנשים יש גם יהודים ואיפה שיש יהודים צריך שיהיה בית
של התנועה, אמר המשלח בפסקנות וסימן ליענקי את הדלת החוצה.
רבקי קיבלה את הבשורה בפנים חתומות. היא ידעה שגורלה נחרץ ללכת
אחרי בעלה אל השמש. אם בימים הראשונים שאחרי אסון ליל הכלולות
התביישה לחלוק את סודה עם אמה הרי שעתה ודאי שאינה יכולה כי
איך תעמוד מול האשמה "למה חיכית עד עכשיו". הוריה מצידם התרחקו
ממנה כדרך הטבע כדי לאפשר לזוג הצעיר לבנות קן חמים, וריחוק זה
הפך את רבקי לכספת צוננת. לא אחת חשבה האם כך הוא המצב גם בין
זוגות אחרים. הרי אהבה לא הייתה מרכיב חיוני ביחסים שנשענו לכל
היותר על פרוטוקול של חיים משותפים ברוח התנועה.
הנחיתה בתוך סופה של אש לא הייתה קלה אבל אפילו אז, נמנעה רבקי
מלאחוז בידו של יענקי. הם הגיעו לפיר המגורים וכשנכנסו הוציא
יענקי מתיקו את דגל התנועה. הוא ביקש להניפו בחוץ  כמגדלור
לתועים אך בדירה לא היו מרפסת ומעקה או חלון להיתלות בהם. בלית
ברירה הצמיד יענקי את הדגל לצידה הפנימי של הדלת. אותה דלת
מיעטה להיפתח כי כל יציאה החוצה הייתה מבצע של ממש שדרש לבישת
ביגוד מגן מיוחד. לפיכך רבקי העבירה את ימיה בתוך הבית מסדרת
את תכולת הארגזים שהביאו עימם מהארץ. יענקי מצידו החל נוקט
במהלכים הנדרשים להקמתו של בית לתנועה. רוב שעות היום עברו
עליו בפגישות וכששב הביתה התחרו ביניהם המזגן ורבקי במידת הקור
שפלטו לעברו.
באחת מאותן פעמים בודדות שרבקי יצאה מהבית, נכנס גם שכן
למעלית. הדלתות נסגרו והוא אמר שלום מנומס. רבקי השפילה עיניים
כנדרש. השכן הביט על שרשרת המגן דוד שלצווארה, נגע בה קלות
ואמר "גם ישוע היה כזה".
רבקי הרימה עיניים לעברו ופגשה בגבר אדמוני שלצווארו קולר של
כמרים. מגעו העדין כמו שחרר אצלה איזה פקק. "אדום כדוד בן ישי"
אמרה לעצמה בעוד הקרח בעורקיה מפשיר. רבקי החזירה גם חיוך וגם
ליטוף רך על ידו המושטת. עד שהמעלית הגיעה לקומת היציאה השתנו
התוכניות והשניים מיהרו לדירת הכומר הקדוש.
רחום וחנון ורב חסד היה אותו כומר וחיש מהר היה צלמו תקוע
בהיכלה כדגל שחרור. רבקי פרפרה תחתיו כצב הפוך בעוד מוחה מתקשה
לקלוט את תועפות ההנאה שהציפו אותה. בחודשים שיבואו תנדוד
רבקי בין הקור הקיצוני שהמטירה על יענקי לבין להט החושים בדירת
מיטיבה. אש וגופרית ותימרות עשן בין סדיני הכומר בעוד קרחוני
תכלת משייטים סביב יענקי.
בסופו של דבר, כשנפתח בית התנועה הראשון על השמש, יענקי כבר לא
היה. כמה ימים לפני כן, שם לב לבטנה התופחת של אשתו. יענקי
הבין הכול. רבקי הוסיפה לו רק נתון אחד. מיהו האבא. בוער
מתחושות של זעם ולוהט מרגשות כישלון, הוא פתח את הדלת ויצא
החוצה בלי לבוש המגן.