כשהייתי ילד בבית ספר יסודי אני אהבתי במיוחד לרדת למקלט של
אומנות.
הוא תמיד היה נדמה לי כמו עולם מקביל שנמצא בתוך העולם הזה.
שונה לגמרי משאר הכיתות. היינו יורדים בחבורות מטה אל קומת
המקלט. צועדים בגרם המדרגות המרכזי שנמתח בפיר אחד מהקומה
העליונה, איפה שהמדעים, אל הקומה התחתונה, איפה שהאומנות.
גם את הקומה של המדעים אהבתי. אפשר היה לרכון שם מעל המעקה,
לטעון רוק בתוך הפה תוך השמעת מנעד רחב של קולות וצלילים שונים
ומשונים, כולם מלבבים. אז, כשהכמות הרוק הרצויה הצטברה, ירקנו
הכל למטה בבת אחת. אהבתי לראות את גוש הרוק נופל בצניחה חופשית
את כל הדרך מטה, הולך וקטן עד שכבר קשה לראות אותו ואז לפתע
ה"ספלאש" המיוחל. אפשר לומר שהיינו סוג של ילדים גאונים במובן
הזה.
אגב, בטח תהיתם למה אני קורא למקלט בשם 'המקלט של אומנות'.
ובכן, מן הסתם בגלל ששם העבירו לנו שיעורי אומנות. היה במקלט
חדר ציוד לאומנות- שם כל הקנבסים והבריסטולים והכנים. אני זוכר
ריח חזק של כימיקלים שנדף מכל הצבעים ומדללי הצבע ובמיוחד ריח
קבוע של עובש. כל הריחות התערבבו באפי ולפעמים אף סחררו אותי
מעט. בכל שיעור אומנות הייתי הולך לקחת צבעי מים או צבעי גואש
ובריסטולים ואז הייתי מתיישב ליד חברי יובל, והיינו מציירים כל
אשר עולה בדמיונם של ילדים. בדרך כלל בית עם משפחה של אנשי קו.
אולי גם כלב. אחר כך מראים את הציורים האלה להורים והם תמיד
היו מאוד שמחים ושואלים "איך היה בבית הספר היום?" ובכל פעם
אני הייתי עונה "אני לא יודע" כי לא ידעתי מה לומר.
אבא שלי לעיתים היה מתעצבן עלי בגלל זה "איך זה שאתה תמיד לא
יודע? היה טוב? היה רע? תגיד משהו. לא יכול להיות שאתה לא יודע
כלום" אבל לא ידעתי מה לענות לו.
ובכלל לא רק באומנות עסקנו שם במקלט. היו גם תרגילי רעידות
אדמה או נפילת טילים. המורה היתה מודיעה לנו מראש שתרגיל שכזה
הולך לקרות אז לא הייתי נבהל כשהאזעקה היתה נשמעת. אחרי האזעקה
היינו מסתדרים בטורים ויורדים ברחש ובלחישות אל קומת המקלט,
עוברים בדלת הברזל הכבדה שצבעה ירוק-חום היה מנומש בחלודה, ואז
היינו מתיישבים בקבוצות על הרצפה.
המורה היתה מקריאה שמות בכדי לראות שכל התלמידים הגיעו. היו
כאלה שתפסו מקום על ערימות המזרונים ששכבו בפינות המקלט. אני
זוכר איך אז הייתי מרגיש בטוח יותר, יותר מוגן ככה בין המולת
הילדים. תחת האורות הצהובים, נדמה היה לי אז המקלט כמו מערה
רחבה. כך בין הקירות העבים והעבשים עם פתחי הברזל שמזרימים
אוויר מסונן מהעולם שבחוץ. זכורים לי גם מתגי החשמל המוזרים על
גבי הקירות. אף פעם לא הייתי מסוגל לקלוע בניסיון הראשון למתג
האחד שעובד.
כן שם, מעבר לדלת המקלט, היה הפתח לעולם המקביל. היו פעמים
בהפסקות שהיינו יורדים חבורה של ילדים כדי לשחק על המזרונים.
ואז אם הרגשתי חלוץ הייתי נכנס ראשון בפתח דלת הברזל - אל תוך
החושך. מגשש בחשש מאחר וכידוע בחשכה אורבים לך עכבישים גדולים
ורעבים שבאים לקפוץ עליך. הייתי מחפש בבהלה את מתג האור המשונה
ולוחץ. כלום לא קורה. לוחץ על מתג אחר ואז סוף-סוף האור הצהוב
נדלק. זה אף פעם לא המתג הראשון.
ראוי לציין שבדרך כלל העדפתי לשחק בחצר הגדולה או הקטנה כמו
כולם אך בימות החורף המקלט היה אלטרנטיבה ראויה. אלא אם כן
כמובן התחוללה סערה חזקה במיוחד, שכן אז, כשגשם כבד היה יורד,
היו המים חודרים פנימה מבעד לדלתות ומעבד לחריצים. ואז היתה
הקומה התחתונה של המקלט מוצפת מים עכורים עד מעל גובה
הקרסוליים. לפעמים גם עד גובה הבירכיים, תלוי כמה אתה נמוך.
כשהיתה מתרחשת הצפה שכזו אז היתה כל הקומה והכיתות בה הופכות
לשלולית גדולה (או אגם קטן) ופתאום הכל היה נראה שונה. דווקא
כשהמקלט היה מוצף הכי רציתי להכנס, רציתי לראות אותו מוצף.
לראות אותו שונה. אך מעולם לא העזתי. בעת הצפה היו ילדים
מתקבצים על גרם המדרגות, על גבי המדרגות הכי קרובות לקו המים
ולפעמים איזה ילד חסר מזל היה נדחף מטה אל המים ומיד קופץ
חזרה. צוחק כדי שלא יחשבו שנעלב. הנעליים שלו היו נרטובות
ומשפריצות מים בכל צעד. אילו זה קרה לי אמא שלי היתה בוודאי
כועסת, כך חששתי לעצמי. לכן השתדלתי להשאר בצד הצוחק מלמעלה.
כשאני חושב על זה, בהחלט ייתכן שהסיבה העיקרית לחיבה הגדולה
שלי לאותו מקלט נעוצה דווקא במורה לאומנות עצמה. נורית המורה
לאומנות תמיד נראתה לי מעט שונה משאר המורות. משהו ביחס שלה
כלפיי היה שלא כדרך שאר המורות. קצב הדיבור שלה היה מעט איטי
יותר, והיו בו גוונים רכים יותר. עורה השחום, שיערה השחור
המתולתל, ובגדיה הרפויים שיוו לה בעיניי הילדותיות משהו מעט
ביתי יותר, מעט. מעט סולח יותר. בעצם השוני המהותי בינה לשאר
המורים היה נעוץ בכך שהיא לא ניסתה לתקן אותנו כל הזמן. שאר
המורות נהגו לשאול אותי שאלות שלא ידעתי איך לענות עליהן, לא
ידעתי מה לומר. לפעמים כשלא הייתי יודע מה לומר היו כועסים
עלי, הרי זה ברור- רוצים תשובות ותשובות אין. אז הייתי נזכר
בדבריו של אבי "לא יכול להיות שאתה לא יודע כלום. תגיד משהו" .
אני תוהה - אולי באמת לא ידעתי כלום? אחרי הכל גם היום אינני
יודע הרבה. קינאתי בשאר הילדים שידעו תמיד מה לומר. היו אלה
שידעו מה לומר זה לזה ואלה שידעו מה לומר למבוגרים, ואני
קינאתי באלה ובאלה במידה שווה.
זכור לי במיוחד שיעור אומנות אחד. באותו שיעור אמרה לנו המורה
"היום תעשו מה שאתם רוצים. תציירו, תיצרו. תנו לדמיון שלכם
להוביל, תנו ללב דרור, תנו לידיים לעוף כמו ציפור חופשיה על
גבי הקנבס. אני הולכת לחדר מורים, תכיף אחזור. אני מצפה ממכם
שתתנהגו יפה בלעדי". אני התרגשתי מאוד כי חשבתי לעצמי שעכשיו
סוף-סוף הגיע הזמן להשתמש במילה החדשה שלמדתי שבוע קודם לכן-
'פנורמה'.
שמעתי את המילה הזו בשבת קודם לכן, כשכל המשפחה הלכה לטיול
במוזיאון.
המדריכה הובילה אותנו לחדר בעל קירות עגולים ועליהם פרוס ציור
ענק וקעור, כך שהמסגרת התאימה לקיערות הקירות. הציור היה ציור
נוף מרהיב עם שדות ירוקים, שמיים כחולים וכל מה שאתם יכולים
לצפות מציור שכזה. השדות ובהמות המסע התעגלו על גבי הקנבס יחד
עם הקירות, תכונה ששיוותה להם איזה עומק מיוחד. משהו
בפרספקטיבה שנראה מעוות מעט בזווית העין. אדם הניצב במרכז החדר
יכול לחשוב לרגע שהוא למעשה ניצב בתוך הציור עצמו, בתוך השדות.
כנראה היה איזה תעתוע ראיה מיוחד בצורת ציור שכזו, איזו שאליה
אופטית.
לאחר מכן קראה לנו המדריכה להצטופף וסיפרה לנו על "ציור
הפנורמה" (אז שמעתי את המונח לראשונה) ועל הצייר שצייר אותו.
מסתבר שהצייר היה בן-אדם דיי מעניין אך לצערי לא זכור לי על כך
הרבה מכיוון שבראשי הייתי עסוק בלחזור על המילה הזו שוב ושוב.
"פנורמה. פנורמה. פמורנה. פרומנה. פנורמה" כך גילגלתי את
האותיות עד שהתקבעו. ועכשיו מול כל הכיתה סוף-סוף ייצא לי
לעשות בה שימוש.  
"אפשר לצייר גם ציור פנורמה?" נעמדתי ושאלתי את המורה בקול
גדול. רציתי להראות לה, ולכולם, שאני מכיר מילה מסובכת. שאני
מבין משהו שהם לא.
היא נעצרה לרגע מדרכה אל הדלת, הביטה בי במבט מבולבל "כן בטח,
מה שתרצה".
אספה את חפיסת הסיגריות שלה ויצאה.
חשתי סיפוק עצמי רב בעקבות הפגנת הידע המוצלחת הזו. בתנופת
המרץ הזו ניתרתי אל חדר הציוד. עושה לעצמי בראש רשימת ציוד של
כל אשר דרוש לי. צבעי פנדה, סלוטייפ , מספריים, בריסטול. אפילו
היה לי כבר רעיון לציור - אני אצייר את הנוף מהירח, כאילו
הצייר עצמו ישב על פני הירח, הביט אל עבר כדור הארץ וצייר את
הנוף החללי הנגלה לעיניו. אני אצייר את זה כמו בפנורמה ההיא.
מי שיסתכל בציור יחשוב שהוא באמת נמצא בחלל . "הוא יכול גם
להיבהל בטעות" הרהרתי לעצמי בזדון של ילדים.
בחדר הציוד מצאתי את כל האביזרים הדרושים לי - הצבעים,
הסלוטייפ, הכל מלבד דבר אחד - הבריסטול. לא אמרתי נואש כי
זכרתי שיש עוד מקום בו מאכסנים ציוד. בקצהו השני של המקלט - שם
ישנה דלת ברזל נוספת המובילה לגרם מדרגות שבתורו לא מוביל לשום
מקום. כלומר לא בדיוק לשום מקום אלא פשוט לחלל קטן שבו מאכסנים
סתם גרוטאות. עצים, מכשירי חשמל מקולקלים ודברים ישנים שלא
יודעים איפה לזרוק. מבוי סתום. "אבל אולי יש שם בריסטולים
בשום-מקום הזה"  כך תהיתי בלבי. אז ניגשתי אל דלת הברזל שבסוף
המקלט. העתק צנוע יותר של דלת הכניסה.
מבעד לדלת חושך. חיפשתי את מתג האור ולבסוף מצאתי. לחצתי.
וכלום לא נדלק. זה אף פעם לא המתג הראשון אבל הפעם זה גם לא
היה השני. אין מה לעשות - נכנסתי בחושך. הייתי ילד מספיק גדול
בשביל להבין שהפחד מהחושך הוא לא רציונלי, אין באמת עכבישים
גדולים שיקפצו לי על הפנים. הסוד הוא פשוט להיות מספיק אמיץ
בשביל לדחוף את המחשבות הללו הצידה. היום כשאני מבוגר יותר אני
מבין שהפחד הזה הוא דווקא כן רציונלי וכל הדברים נכונים ומאוד
קיימים. אבל אז, כאמור, עוד לא ידעתי את זה ואזרתי אומץ.
טיפסתי במעלה המדרגות. שתי מדרגות בכל צעד, בכל זאת, הייתי דיי
לחוץ. החושך לא היה מוחלט כיוון שהשארתי את הדלת פתוחה. מבעדה
עוד נכנס האור הצהוב של המקלט.  האור החלש הספיק לי בקושי, כמו
אור דמדומים, אך עיניי הסתגלו ויכולתי לראות טוב מספיק.
בראש גרם המדרגות נגלה לפני איזושהי גרסה נחותה של מה איך שאני
מתאר שנראה מחסן של אלטע-זאכן. הצלחתי להבחין בחשכה בכל מני
מטאטאים ושברי עצים בפינות, מאוורר ללא כלוב, כני ציור שבורים,
צינורות של מזגנים וגם כמה שקיות שחורות. הצינורות ששכבו על
הרצפה נראו לי כמו נחשים. הבחנתי גם בגומחה קטנה בקיר- אולי שם
יש בריסטולים, חשבתי.
אך כשהגעתי לגומחה לא מצאתי בה בריסטולים אלא איש זקן, קירח
וחרוש קמטים. הזקן היה לבוש באוברול כחול, מאובק וקרוע. זכורות
לי כפות רגליו היחפות בגלל הציפורניים הארוכות שעיטרו את
בהונותיהן. האיש הזקן ישב שפוף בגומחה והביט בי בפליאה.
נרתעתי לאחור בבהלה אך הזקן חייך אליי.
"תירגע" הוא אמר "הכל בסדר. קוראים לי אברם אני הייתי השרת פה
של הבית ספר. כלומר אב-הבית זאת אומרת"
"אה" השבתי "אני מחפש בריסטולים"
"בריסטולים? יש פה כמה. אל תדאג אני אביא לך אבל קודם בוא כנס
ושב איתי קצת. לא עולים לפה הרבה אנשים". היססתי. "בוא אל
תתבייש" הוא סימן לי עם היד להתקרב.
עד היום אני לא יודע למה, אבל נכנסתי לגומחה והתיישבי שם מולו.
היה חשוך מאוד ובקושי יכולתי לראות את פניו.
"קוראים לי אברם. כבר אמרתי את זה בעצם. איך קוראים לך?"
"יואב"
"יואב..." הוא הרהר בשם. "גם לבן שלי קוראים יואב. אתה יודע,
אתה גם נורא מזכיר לי אותו"
הא הביט בי לרגע במבט חלול ואז כאילו הקיץ לפתע "אבל כולם
קוראים לו 'יואב השרת' עכשיו"
"יואב השרת של בית הספר?" שאלתי.
"כן. יואב השרת-כאילו- אב-הבית. זה הוא" אברם הזקן נראה מרוצה
מכך שהכרתי את בנו.
"פעם אני הייתי השרת-אה- אב-הבית פה בבית ספר. עכשיו הבן שלי.
הוא ממש ירש את התפקיד שלי" גיחח אברם הזקן.
"האמת היא שהוא תמיד חמד את התפקיד שלי" הוסיף הפעם עם נימה
קלה של מרירות.
"תמיד אמר לי דברים כמו 'אבא אתה כבר זקן מדי' ו'אבא אתה צריך
לפרוש לפנסיה אתה עוד תפגע בעצמך' דברים כאלה. אבל ידעתי שהוא
חומד לעצמו את התפקיד שלי.
אחרי שירש אותי הוא הושיב אותי פה בפינה, ומאז אני פה יושב"
קמטיו של אברם העמיקו לפתע.
"אפילו להחליף מנורה הוא לא יודע הילד הזה" אמר נאנח "ניסיתי
ללמד אותו איך עושים את כל הדברים האלה. איך מחליפים נורה, איך
מורידים מתגים בארון של החשמל, איך מתקנים קצר. אבל כל זה לא
עניין אותו. עניין אותו רק הטמגוצ'י הזה שלו".
הקמטים של הזקן העמיקו עוד ועוד עד שפחדתי שפניו יעלמו וישארו
רק קפלי עור בלבד.
"הטמגוצ'י האדיוטי הזה - זה הדבר היחיד שעניין אותו" .
לא ידעתי מה לומר אבל הנהנתי והוספתי "אה-אה טוב.." כזה מלא
משמעות.
הבטתי סביב לראות איכן הבריסטולים שהובטחו לי והזקן הבחין
בכך.
"אל תדאג תכף תקבל את הבריסטולים שלך, לא שכחתי. אתה יודע אתה
נורא מזכיר לי אותו. לפני שהוא היה כזה. כשעוד היה אכפת לו.
אתה יודע, הוא היה בא אליי פה בהפסקות כשהיה תלמיד קטן. באיזה
כיתה אתה?"
"אהמם.. דלת" עניתי למרות שלא הייתי בטוח אם כדאי.
"כן בערך באותה הכיתה היה. תמיד בא אלי בהפסקות לראות אותי
עובד. עובר ומסדר דברים. כמה שהוא היה גאה בי" אברם הביט לחלל
הריק בעיניים נוצצות.
"היה מביא אפילו חברים שלו מהכיתה ואומר להם 'תראו זה אבא
שלי'. וגם אם היו צוחקים  עליו תמיד המשיך לומר בכזו שמחה -
'תראו זה אבא שלי'. הוא היד ילד כזה טוב פעם".
הזקן נראה פתאום צעיר מאוד ושמח מאוד. אפילו החיוך הצהוב שלו
נראה נעים לרגע, אך תוך רגע התעוותו פניו חזרה למצבם המקומט
הקבוע
"אבל כל זה השתנה. זה היה לפני הטמגוצ'י. מאז שהוא הגיע כל
הזמן היה אומר לי
'אבא אין לי זמן לשטויות האלה אני צריך להאכיל את הטמגוצ'י' כל
היום היה מאכיל אותו" נזכר אברם. הוא נראה מאוכזב מאוד.
קיוויתי שזה לא בגלל שהוא קלט אותי ממשיך לחפש את הבריסטולים.

"מה זה טמגוצ'י?" שאלתי.
"אה, זה איזה מפלצת יפנית מטומטמת שרק אוכלת וישנה כל היום"  
לא הבנתי אבל הוספתי "אה" של הבנה.
אברם המשיך "כל כך שמחתי שהוא גאה בי שאני השר-כלומר אב-הבית.
חששתי שהוא יתבייש בי אתה מבין? אתה הרי יודע איך ילדים יכולים
להיות אכזריים לפעמים. אתה נורא מזכיר לי אותו בוא תתקרב קצת
אלי, שאוכל לראות אותך טוב יותר. חשוך פה כל כך"
התקרבתי אליו.
"הנה ככה יותר טוב. עכשיו הוא הולך פה כמו טווס במסדרונות"
המשיך אברם הזקן בדבריו
"עם הצרור מפתחות הענק. חושב שהוא השריף ולא מבין מבכלל מה זה
להיות שר-כאילו אב-בית. כן. הוא לא מבין כלום ילד הזה"
פתאום נראה שכעס עצום אוחז בזקן והוא הרים את קולו "הוא שכח
שאסור לנו להאחז בכלום. הוא שכח שעלינו לאבד הכל ולהתחיל מחדש.
פעם אחר פעם אחר פעם. כל פעם, כל הזמן. חייבים להתחיל מחדש.
הוא שכח כשנאחז בשטויות האלה שלו"
התפרץ הזקן ורסיסי רוק ניתזו מפיו. חלקם נחתו על פני.
הוא ניגב את פיו וארשת פניו התפייסה מעט. "סליחה" אמר "פשוט
אני יושב פה כבר לא מעט זמן אתה מבין. אני כבר לא יודע מה
לעשות, אתה יודע?"
"כן אני יודע" אמרתי ואז הרגשתי כאילו הבנתי הבנה גדולה מאוד
אמרתי לו לזקן "למה שלא תלך אל הבן שלך ותלמד אותו שוב איך
לעשות את כל הדברים שאב-הבית עושה? תלך ותראה לו והוא יבין
הפעם. הוא אב-בית ממש טוב וכולם תמיד מרימים את הכסאת על
השולחן כשהוא מבקש. אני יודע שהוא יבקש ממך סליחה על זה שהוא
הושיב אותך פה ככה עם כל העכבישים. הוא בטח ידע שאתה לא תפחד"

לפתע תפס אותי הזקן בזרועותיו וחיבק אותי חיבוק חזק. הלחיים
שלנו נצמדו והרגשתי שהלחי  שלו לחה. הוא בכה.
"אתה ילד כזה טוב. אתה כל כך מזכיר לי את יואב שלי. כשהוא היה
טוב. הוא גם היה ילד טוב"
היה לי נעים בזרועותיו. הוא ליטף את ראשי ובחשכת הגומחה אני
עצמתי את עיניי.
בחשכה היה נדמה לי לרגע קטן שאני צף בחלל הריק והשחור. מביט
מטה אל כדור הארץ בפליאה, ורואה את כולו פרוס לנגד עיניי כמו
ציור פנורמה ענק.
פתאום הבנתי שגם אני בוכה. שנינו בכינו זה בזרועתיו של זה בתוך
הגומחה החשוכה שבמעלה מדרגות המקלט.
בשלב מסוים הוא הרחיק אותי מעליו ואמר לי "נעלמת למספיק זמן.
כדאי שתחזור לשיעור עכשיו, שהמורה לא תיתן לך עונש". הנהנתי .
קמתי לאיטי. הרגליים שלי הרגישו כמו רגליים שישבו עליהן זמן
רב.
"רגע, אל תשכח את הבריסטולים שלך" הזקן הצביע על גליל בריסטול
גדול שהיה מונח בפינה. איך פספסתי אותו, הרהרתי. "תודה" לקחתי
את הבריסטול ונופפתי בידי . "ביי-ביי".
אברם חייך ונופף אלי לשלום גם הוא כאילו מפציר בי לחזור.
ירדתי במורד המדרגות, שתיים בכל צעד, בחזרה את המקלט.
כל הילדים ישבו בשלוחנות הקטנים שלהם וציירו על בריסטולים.
מסתבר שהיו דווקא די הרבה בריסטולים בחדר הציוד. כנראה היו
מוחבאים איפשהו. איך אני תמיד מפספס אותם?
התיישבתי ליד יובל והתחלתי לצייר את הנוף מהירח.
"תגיד, אתה מכיר את האיש מהחדר עם המדרגות?" שאלתי את יובל
והצבעתי על פתח הדלת החשוכה. יובל הביט לעבר הדלת מבולבל.
"לא, מי זה?"
"אברם. הוא היה השרת של הבית ספר"
יובל הנהן. אני לא חושב שהוא הבין מה רציתי ממנו. שבתי להתעסק
בציור שלי.
ציירתי את קו האופק כמו שמציירים גם בציור רגיל קו אופק, אך
שלא כמו בציור רגיל, במקום שמיים כחולים ושמש ציירתי אני שמיים
שחורים עם כוכבים וכדור הארץ צף בשמיים במקום השמש. ציירתי
מכתשים ואבנים על פני הקרקע הלבנים וגם חללית בצורת טיל ובראשה
דגל ארצות-הברית. גוללתי את הציור לכדי גליל ככה שקצה קו האופק
השמאלי יגע בימני. הנה ציור הפנורמה שלי מוכן. כל כך הייתי גאה
ביצירה הזו עד שרציתי לחזור ולהראות אותה לאברם. בסוף השיעור
חיפשתי אותו אבל כנראה הוא הלך למקום אחר כי לא מצאתי אותו עוד
שם בגומחה ההיא.

עד היום אני מוצא את עצמי מהרהר לפעמים איך אברם הזקן היה
מרגיש שם במקלט, בחורף, כשהמים היו חודרים. כשהגשם היה מציף
הכל וכל המקלט נראה בוודאי שונה כל כך. כמו אגם בתוך הבית וכל
הרהיטים שתמיד היו רגילים ליבשה פתאום צפים בים. אולי היה צופה
במים עולים אט אט, שם ממעלה המדרגות, ומחייך את חיוכו הצהוב.
חבל שלא ביקשתי ממנו לספר לי איך הכל  היה נראה אז שונה כל כך.