אני חושב שאני חותך סלט מכל הלב. אני באמת משקיע. אני מת על
הרגע שבו אני נכנס למדיטציה הזאת של הלחתוך. אני מכין את השטח,
שולף את הקרש. שוטף את העגבניות שלי. מצהיר כוונות. אחר כך אני
מוריד להן את הפטמות. חותך אותן באמצע. בדיוק באמצע אני משתדל.
חותך לחצאים ואז לרבעים ואז שמיניות ולשש-עשריות.  מי יודע ,
אולי אפילו יותר. כמו דסקציה, בוחן את השכבות, זורק לקערה. הבא
בתור הוא מלפפון. שוטף, מקלף, פורס לפרוסות עבות וקוצץ במאונך.
תתמסר, אני חושב לעצמי, תתמסר לתנועות המכניות. תן לסכין
להוביל. תן לסכין להוביל אותך, כן, תן לסכין לעשות את כל
העבודה.
הכל חייב להיות גיאומטרי בסלט. לעיתים אני מגלה מחדש שהסלט הוא
בסך-הכל צורה גיאומטרית מאוד מורכבת. אז מתחוור לי לפתע שאני,
אני, הוא הפסל של הירקות ואני עובד עם הסכין והאיזמל מעל חומרי
הגלם החיים שלי במסירות רבה. מחלץ את המלפפונים שלי מצורתם
הגולמית וגואל אותם במלח שולחן. אני אומן. אני אומן של סלט.
לאונרדו דה-וינצ'י של צנוניות.
פותח לגמבה את הראש ושולק את המוח. אז מנקה את הביפנוכו, פורס
לפלחים, מוריד את הלבנים. אני לא יודע למה אני מוריד את
הלבנים. אפשר לעצור לחשוב על זה רגע. מותר לעצור לרגע. האם זה
באמת נחוץ? למה אני מקלף את המלפפון? אולי כדאי לתת לו להישאר
בבגדיו הכהים הפעם?
שדרן רדיו מקריא חדשות ברקע ואני מקשיב ברוב קשב. הם בהחלט
אומרים דברי טעם האנשים האלה, כך אני חושב לעצמי כאשר אני מוהל
את הבצל הירוק, חולץ מעליו את השכבה החיצונית הרירית. אני כל
כך אוהב לחתוך את הבצל הירוק. עם התנועה הזו של הסכין כאילו
הייתי מגרסת בצל עולה ויורדת. דוחף את שארית הבצל אל עבר הלהב
המקפצת על פני הקרש. אני מרגיש מקצוען.
הכל לקערה. הקערה שכבר נראית יותר צבעונית עכשיו. כעת לקישוט
העיקרי - הבצל הסגול הרענן. אני קוצץ אותו דק-דק, קוצץ גם
נענע. לנענע יש ריח נהדר. אני אוהב איך שהנענע מקפיצה לי את
הביס. כשאני מבשל אני יכול לומר ביטויים כמו 'מקפיצה לי את
הביס'.
תופס צנונית. חותך אותה לפרוסות דקות דקות. כמעט שקופות. זו
מלאכה עדינה ואני חייב להתרכז. לנשום עמוק ולקוות שהסכין תגיע
גם הפעם דרך הצנונית בעובי הדק האחיד עד למטה אל הקרש. אני
ניגש ובוחר את התבלינים בקפידה. עכשיו זה הפינישים. לימון -
חובה, שמן זית - חובה, זעתר - כן, סומק - כן, מלח - קצת. מערבב
הכל, צריך להיזהר שלא יעלה על גדותיו.
זהו המלאכה הושלמה. אפשר לנשום לרווחה. לארוז את כל העסק. מאוד
משמחים אותי הרגעים האלה כשאני יודע שהסלט הזה שהכנתי הרגע
ילווה אותי איזה שבוע עכשיו. זו השקעה לטווח ארוך. אז שדרן
הרדיו מביע את דעתו על ההפגנות האחרונות. 'וואלה צודק הבנאדם'
אני משער בקול רם. אין אף אחד שישמע אותי במילא אז יאללה
שתחרר. תשיר איזה משהו. איזה שיר עצוב אולי. לפעמים אני שר
לפטרוזיליה שירים עצובים. היא מסוג הקהלים האלה שנתקעים אחר כך
בשיניים.