[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הוא התעורר בבוקר ושם את המאפרה על הראש. היא אפרה בעדנה לתוך
המאפרה ואמרה לו שהוא משוחרר. אז הוא יצא להפסקת סיגריה במרפסת
בזמן שהיא שמעה מוזיקה. ואז היא אמרה לו - משעמם לי קצת, בודד
לי, אין לי עם מי לדבר. - ברור שיש לך עם מי לדבר, אתי, הוא
אמר. היא צחקה - אתה לא אחד שיש לו מה לומר, אתה יודע את זה. -
את צודקת, הוא אמר. - אולי אני צריכה לפתוח בלוג, מה אתה אומר?
- אין לי מה לומר, הוא אמר. היא חייכה - אמרתי לך שאין לך מה
לומר. - וכמו תמיד, את צודקת, הוא אמר. - תעשה את עצמך מת, היא
אמרה פתאום. מיד הוא עשה את עצמו מת. - אוי, לא, היא זעקה,
אהובי מת! אנא אלך? אנא אפנה? מה אעשה בחיים הריקניים האלה
בלעדיו? - את יכולה להכין שקשוקה, הוא אמר. - תשתוק, אתה מת. -
סליחה. - אני חושבת שעכשיו כשהוא מת, אני אצפה בגופה שלו
מרקיבה והריח את הצחנה. הוא לא ענה. - תגיד משהו! - מה אני
אגיד? אני מת. - אה, נכון. כמה אני שמחה שאתה מת, גם אתה שמח
שאתה מת? - כן, מאוד. - בטח, היא אמרה, זה כיף להיות מת,
הלוואי שגם אני הייתי מתה, אבל אני לא יכולה... - למה את לא
יכולה? הוא שאל. - כי יש לי אחריות להישאר עצמי, הרי אין
כמוני, ואם אמות... ובכן... מה יהיה על האנושות?! - את צודקת,
הוא אמר. - אבל מספיק שאתה מת, אתה הרי לא יכול לתרום לאנושות
דבר, לכן אתה לא אבדה גדולה. - גם לא קטנה, הוא אמר. - נכון,
אפילו לא פצפונת. טוב, תחיה שוב. - למה? - כי אני רעבה, תכין
שקשוקה. - לא יודע להכין שקשוקה. - טוב, אני אכין, אבל רק
הפעם. ואתה תראה איך אני מכינה ותדע להבא. - בסדר. - אבל אל
תגלה לאף-אחד שהכנתי שקשוקה לעצמי... - מה פתאום. - אסור
שיידעו שאני עושה בשבילי, הרי תמיד עושים לי.    



הכול אודות אימא
כשהוא היה מסתגר בחדר - היו אומרים - מה יש לו זה? הוא כבר לא
רוצה לשחק עם החברים שלו? הוא כבר לא רוצה שיפוצצו אותו מכות?
הוא כבר לא רוצה שיקניטו אותו וילעגו לו? משהו ממש לא בסדר
אתו. וסבתא שלו הייתה מביאה לו אוכל לחדר, אבל לא ידעה
להתמודד, לא ידעה מה לומר לו, כי מבוגרים לא יודעים לדבר על
רגשות. וכך הוא קמל מיום ליום, היה אוכל, מחרבן, שותה ומשתין,
ולפעמים מתקלח - כשהיה לו חשק. ואז אבא שלו בא ואמר - אל
תדאגו, אני אדבר עם הילד. והוא נכנס לחדר וצעק עליו - תגיד,
אתה מטומטם? חבל שלא השפרצתי אותך לקיר. אימא שלך כל היום בוכה
בגללך, אתה רוצה להרוג את אימא שלך? ככה לא מתנהגים, אתה צריך
להיות ג'דא. ואז האבא היה יוצא מלא שביעות רצון - תיקנתי לו את
הראש, עוד מעט הוא ייצא. אבל הילד לא יצא. - נבלה, - צעק עליו
האבא - את הורס את המוניטין שלי. מה יגידו אנשים עליי כשייראו
אותך ככה? - אבל הילד לא ענה, אז האבא היה דופק לו את הראש
בקיר והולך. ואז גם האימא הייתה מנסה את מזלה, אבל בהרבה יותר
חמלה - נמאס לך מהחיים, מאמי? אתה רוצה שאני ארעיל אותך ואבכה
הרבה על קברך? לא כדאי לך, יאכלו אותך תולעים והשטן יתעלל
בנשמתך. הוא יכניס אותך לתופת של אש לנצח נצחים וכל השדים שלו
ידקרו אותך במחטים ארוכות עד שתתחרט שרצית למות ועשית ככה
לאימא שלך שסחבה אותך בבטן תשעה חודשים מזוינים של סבל
וייסורים. לא נתתי לך מה שאתה רוצה? כשאבא שלך זיין אותך בתחת
- לא אמרתי מילה - כדי שלא ייצא לך שם רע, וככה אתה גומל לי?
זו הטלוויזיה הכניסה לך את השטויות האלה בראש, נכון? שצריך
למרוד בהורים. אם היית מת באיזו תאונה מסתורית - לא הייתי
צריכה להתמודד עם החרא הזה, אבל אתה פשוט מסרב למות, פשוט
מסרב, ואני לא יודעת למה. מה, אתה לא אוהב אותי? ואז גם האימא
הייתה הולכת והילד היה שותק והסבתא הייתה בוכה.



גולות
מה אתם זוממים שם? שאלה המכשפה הזקנה עם הפרונקל על האף.
אנחנו זוממים לרצוח אותך! ענינו כל הילדים במקהלה. וצחקנו
כשפנייה היו מוכות אימה. ילדים רעים! שטנים! זה לא יצלח בידכם!
היא צעקה ואנחנו התגלגלנו מצחוק. אחר-כך הלכנו לגן המשחקים
ועשינו את עצמנו משחקים גולות, אבל ירינו בקלע גוגואים לאנשים
במצח. יושב אדם עם כובע, כולו זחוח, ובום, חוטף גוגו למצח. מה
זה? הוא תמה בכאב. הגוגו השני כבר מפיל לו את הכובע והוא רודף
אחרי הכובע ברוח ונס על נפשו. אלוהים ישמור! אלוהים ישמור! הוא
קורא ואנחנו מתגלגלים מצחוק. מה מצחיק אתכם כל-כך, ילדים רעים?
שואלת אישה אחת מבוגרת עם כובע נוצות. אנחנו לא עונים, אבל
אחרי זמן גם לה יש חבורות במצח והיא רודפת אחרי הכובע שלה. שמע
ישראל! שמע ישראל! היא קוראת ואנחנו מתגלגלים מצחוק. אחרי זה
בא האבא של אחד הילדים, שהוא אבא רע מאוד, מכה את הילד שלו
בישבן כאילו שהוא תינוק ובועט בו ללכת לעשות שיעורים. אנחנו
שותקים, כי לא מתעסקים עם מבוגרים מפחידים. הוא סוקר אותנו
במבט מלא אימה, פולט - פושטקים! והולך. מסכן רמי שיש לו אבא
כזה, אחד אומר לשני. אבא שלי יותר טוב! עונה אחד, הוא נותן לי
לנסוע במשאית שלו! וכולם מתלהבים מזה שהאבא שלו נותן לו לנסוע
במשאית שלו. ואז אנחנו הולכים הביתה שלנו כי מאוחר. ההורים
שלנו בועטים אותנו למקלחת ומכריחים אותנו לאכול את כל האוכל
המגעיל שהם עשו. אני עושה פרצוף של בחילה ואימא אומרת - אבל זה
בריא! חוץ מזה אין לנו כסף לאוכל טעים יותר, אז תגיד תודה שיש
בכלל אוכל. בשבע בדיוק הם מכניסים אותי למיטה, כמו את כל
החברים שלי ומכבים את האור. אימא של מאור קוראת לו סיפור לפני
השינה! אני קורא. אז תלך ותהיה הילד של אימא של מאור. הם
אומרים וסוגרים את הדלת. בחושך אני מדליק פנס קטן מתחת לשמיכה
וקורא סיפורים של האחים גרים. יש לי גם של אנדרסן. ואפילו
קראתי קצת אוסקר ווילד, אבל לא הבנתי, למרות שהוא כותב בהרבה
יותר טוב. בבוקר אנחנו מתאספים בחוץ ביחד עם הילקוטים והולכים
לבית הספר. הם רוצם להרוג אותי! צורחת הזקנה שהייתה קודם והנכד
הבריון שלה רודף אחרינו. אנחנו רצים והוא לא משיג אותנו אפילו
עם הילקוטים, כי הוא שמן, שותה ומעשן. ואז כשאנחנו בטוחים -
אנחנו צוחקים עד דמעות והמורה אומרת העיקר שאתם נהנים, כי אני
לא נהנית ללמד אתכם ומכניסה אותנו לכיתות.    



המכתב
הביצים כאבו לי מרוב הישיבה בה ישבתי וכתבתי מכתב לגברת מיכל.
חשבתי שזה לא הוגן שהביצים שלי יכאבו בגללה, אבל זה מה שנשים
עושות. חתמתי על המכתב בשם החיבה שלי והכנסתי אותו למעטפה. מצד
אחד רשמתי "למיכל" ומהצד השני רשמתי את שמי הרשמי. זהו, המעשה
נעשה, עכשיו רק נשאר לשלשל את המכתב בחריץ תיבת הדואר בקצה
הרחוב. הנחתי את המעטפה ובה המכתב, יפה בין הוואזה לטלוויזיה.
הטלוויזיה הייתה כבויה. שמתי תקליט של יגון וגעגועים, תקליט
לבבות שבורים ועישנתי סיגריה בעודי מביט בנוף המחשיך דרך
החלון. התגובה שלה למכתב תקבע אם אנשא לה או אזרוק אותה
לעזאזל, לא היה שטח אפור מבחינתי, גמרתי לשחק משחקים. עם כל
האהבה שלה לזין שלי והאהבה שלי לזיונים שלנו - כבר לא מוכן
לבזבז זמן על משחקי ילדים, רוצה בית ומשפחה, או שעובר לאחרת.
צלצול הטלפון נתן לי רגע להתנתק ממחשבותיי, החלטתי לא לענות.
שטפתי את פניי במים קרים וסבון והתיישבתי לשתות קפה. הימים
והלילות הם ימים ולילות קרים ועוד מעט יגיע האביב. גם ללב שלי
מגיע אביב, חשבתי. גם לי מגיע להתחדש. החורף הארוך והקשה עם
חוסר הודאות הכלכלית והתרופפות המצב הבריאותי - השאירו צלקות
קשות בנפשי, גמרתי אומר לנקות את תחלואות העבר, לא לחשוב עליהן
ולהתחיל מחדש לאט-לאט, נקי ורענן. היו לי תכניות לעתיד וגם
חלומות שסוף-סוף החלטתי שזמן להגשים אותן. לא מתכוון להתעכב
בדרך ולא מתכוון לתת לאיש או אישה סיבות לעכב אותי. נדמה
שהגעתי להשלמה, ההחלטה התגבשה בלבי במשך שנים ועתה היא בשלה
וזה הזמן לבצע. כל סוף הוא התחלה חדשה ותהיתי אם מיכל תרצה
להצטרף להתחלה החדשה או להישאר בסופו של פרק זה בחיי. מקווה
שהיא תרצה להצטרף למסע שלי, אך אם לא - אאחל לה בהצלחה בדרכה
שלה והדרכים ייפרדו, לנצח.  



אהבה מתוקה
הרדיו הריע שנות התשעים, אנחנו בשנות התשעים, חברים, ואנחנו
מאושרים. יש לנו את אואזיס, ואת בלר, ונותנים בראש כמו גאנז'
נ' רוז'ס ומטליקה. יש לנו את ויטני יוסטון, ואת ג'ורג' מייקל,
ואת מייקל ג'קסון, כולם להשתחוות. אנחנו יוצאים לרחובות כי אין
מה לעשות בבית, נהנים מהאקלים השקט ללא מגפות ומלחמות. הזמן פה
הוא אחר, אנשים ממהרים פחות, אפשר לשבת על גדות הירקון וגם
לשוט בו בסירות. היו לנו חברים שמתו משתייה או סמים, והיו לנו
חברים שהתאבדו לא עלינו, אבל רק בגלל שהם לא פתחו את הרדיו, כי
הרדיו יודע, הרדיו אומר לך מה לעשות ומה לא בסדר ואיך לנהוג.
משחקים רולטה רוסית להרוג את השעמום, ומי ש-מת - מת, לא בעיה
שלנו. הרבה משחקי סקס בזויים, סאדו, סמים ורעלים, כי אם לא נדע
את המהות - נשחית את עצמנו עד שחיקת עצמות. אנחנו לא מאמינים
שהעולם ישרוד עד שנת אלפיים, וגם אם כן - הוא יהיה שונה לגמרי.
יש זמן לשבת בלילה מול החלון, להביט בכל הכוכבים, וזו לא
בדידות - זו רומנטיקה. כשהרדיו דולק והזמן מתבזבז, בוהים
בקירות, מתקשרים ואין תשובה, משאירים הודעה על המשיבון. יום
ועוד יום הולך, אנחנו מצטמקים לממדי נמלה, שמש גדולה עולה
ויורדת, והירח צובע את הלב בצבעי תאווה. אם זה משחק של אהבה -
אתה נידון להפסיד. אם יהיו לך ילדים - הם לא יכירו אותך, כי
האימהות שלהם יעלימו אותך. אתה תחפור את הקבר שלך בעצמך,
כש-סביבך ארבעים מלאכי גיהינום שמבטיחים גורל קשה ממוות אם לא
תציית. זיקוק שמישהו ירה - מצית את הלילה, ואת המדורות הקטנות
הפזורות על ההרים. סדנאות לתיקון החשיבה כשבעצם זו הסביבה
שהתקלקלה, או סמים לבריחה, הרבה ערק והרבה קוקה-קולה. איפה אתה
היית היום בלי אהבה? שואלים אותך ברדיו וגם עונים - לא היית.
הרבה שירים על אימא, הרבה שירים על אבא, הרבה שירים על גבר
שמחפש חבר ונשים שיוצאות למצוא את ייעודן בנסיעה פראית אל עבר
השקיעה, כמו תלמה ולואיז. אם אתה לא בתנועה - אתה קופא, נרקב
ומת. וזהו מוות אכזרי של טירוף הדעת וגוף מוכה צרעת. "תברך" את
אלוהים ותמות, אומרים לך. אבל ה-ביט ברדיו דופק, הרדיו מריע
שנות התשעים, אנחנו בשנות התשעים, חברים, ואנחנו מאושרים. זו
אהבה מתוקה עד בחילה, עד מוות.    







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אלוהים נתן לנו
שתי אוזניים ופה
אחד, כדי שנקשיב
יותר ונדבר
פחות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/3/22 7:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קאבנוס תבורי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה