חזרתי ברגל מ-לא יודע איפה ונכנסתי הביתה בסערה. כולי הייתי
משומן, משורג ומפוצץ שרירים וזעם, אבל לא היה את מי להרשים.
הבית היה ריק, כמו בזמן שעזבתי אותו. הקפה שהכנתי ולא שתיתי
עוד היה בכוס, הוא התקרר. הרדיו ניגן כי לא כיביתי אותו
כשעזבתי ולא היה מי שיכבה אותו במקומי. כיביתי את הרדיו,
ישבתי, טמנתי ראשי בכפות ידיי ובכיתי את נשמתי. הרי אני בודד,
גלמוד, ערירי ולבד כמו חילזון שיוצא מהחור שלו באדמה ומגלה
שאף-אחד לא מחכה לו בחוץ. אבל מאוד קר לו, לאותו חילזון, קר
מאוד. התעשתי ושפכתי את הקפה הקר, הכנתי לי קפה חדש וחם. מלא
סוכר, מלא חלב, עשיר בקפאין. ישבתי על הספה הרחבה בחדר האירוח,
הספה הבלה המתפוררת המסריחה מישבנים של נשים שהפליצו לתוכה וגם
טפטפו לתוכה, ושתיתי בשיממוני את כוס הקפה העשיר והטוב. זה לא
יום טוב לחיות בו, חשבתי לעצמי, אבל אולי מחר יהיה יום טוב
לחיות בו, או יום אחריו. כך או כך זמני יגיע שוב והשמש תזרח
בלבי, אף שזה נראה רחוק ביום חורפי של כפור שכזה... כך
התעודדתי אני עם עצמי ודיברתי אתי כאילו אני החבר הכי טוב שלי.
שלווה גדולה ירדה עליי, שלוות תינוקות. החלפתי את בגדיי
ונכנסתי לישון, הייתי עייף מאוד. הדלקתי את הרדיו כדי שינעים
את שנתי והתפנקתי במיטה כמו נסיכה, הרגשתי ש-כל הכוכבים בשמיים
מסתדרים לי בשורה. אבל אז היה מבזק חדשות, והודיעו שסופרמן מת.
מיד ידעתי - עכשיו גורל העולם תלוי בי. קמתי ולבשתי את בגדיי
גיבור העל שלי, ועפתי דרך החלון להילחם בכוחות הרשע.  

אחרי המסיבה
פיניתי את כל השולחן מ-כל הקטסטרופה. המסיבה הייתה אסון. כולם
הזדיינו עם כולן, רק אף-אחת לא רצתה להזדיין אתי. שטפתי את
הרצפה מ-כל השפיך, והכנסתי את המצעים למכונת הכביסה. אם לפחות
היה לי זיכרון להתנחם בו. על המיטה העשויה ריפוד רך - היה כתם
רטוב. מה אני אעשה אתו, מה? ישבתי ובטעות נגעתי בכתם. רחרחתי
את האצבעות שלי. מה, אלו מיצי קוס! הייתי כה מלא חדווה. רחרחתי
אותו בתאווה גדולה. השתטחתי על המיטה ורחרחתי את מיצי הקוס,
הטבעתי את האף שלי בתוכן, ליקקתי אותן, גזרתי את הריפוד הרטוב
וכרכתי אותו סביב ראשי, עשיתי ביד כשהכתם דבוק לאפי. ואז גמרתי
גמירה כזאת חזקה - שהבית רעד. שאגתי כמו אריה בכאב ועונג. אז
הכנסתי גם את חתיכת הריפוד המוכתמת במיצי קוס לתוך מכונת
הכביסה, כדי שאחרי כן אתפור אותה בחזרה. ישבתי במטבח ושתיתי
קפה.  

עפרה
בשביל העפר אשר מוביל לביתה של עפרה, ירדתי. זו הייתה שעת ערב
סתווית. הציפורים צייצו על חוטי החשמל. ריח האדמה בשדות סביב -
היה עשיר. זה הזמן שלפני הזריעה. עפרה הייתה מתגוררת לבדה.
ביתה היה קטן, לבן ומבודד והדלת שלו פרצה היישר לשדות הפתוחים,
כמו גם כל החלונות. אך איש לא העז לגשת אל ביתה של עפרה - חוץ
מהגברים של עפרה ואני הייתי אחד מהם. עפרה גרה לבד, אבל היו לה
הרבה גברים, כי עפרה הייתה נדיבה ברוחה ונשמתה וטוב לבה - כמו
שהיא הייתה נדיבה בגופה. והרבה גברים ואני ביניהם שבעו ממנה
נחת. את יצועה הייתה מחלקת כבדרך אגב, כדבר בהרגל. ואף את לבה
פתחה לכל גבר שמצא חן בעיניה - בטבעיות גמורה. לא היה קל
להיכנס ללב של עפרה - אך מי שהצליח להיכנס, זכה בטוב שמטוב.
כמו שלעפרה היה לב רחב - כך היה לה גם חזה כבד וגם מנוע גדול.
כשהיינו, הגברים, מתנחמים ומתפנקים במנוע הגדול שלה - הרגשנו
כמו תינוקות המתנחמים מחסדה של ישות אימהית. היינו נדחקים
למנוע שלה, מלקקים אותו בתאווה ומרחרחים אותו בהנאה. ריחו היה
כ-של יער מכושף וטעמו היה כ-של תה קינמון. כולנו אהבנו טעמו של
תה קינמון ואף היינו שותים בביתנו תה קינמון שאנו רקחנו כדי
שיזכיר לנו טעם הקינמון של המנוע של עפרה. אך לעפרה היו גם
רגעים אפלים. היה זה כשהרוח שרקה והגשם היה מוטח בחוזקה. הו אז
הייתה יוצאת מביתה חצי לבושה וצועקת לאהובה מלפני שנים רבות
שאיש לא ידע מי הוא היה. היא הייתה קוראת לו בזעקה איומה,
קורעת לב. אוחזת באדמה ומתייפחת בקינה וגעגועים. ברגעים כאלה
איש לא היה מעז להתקרב לביתה של עפרה, גם לא הקרובים אליה
ביותר. כי אלו היו הרגעים בו לבה של עפרה היה שייך לאחר.