זה לילה אפל. כל המתים הלכו לישון, הערפדים מייללים לירח.
תנים מסתובבים במזבלות ומחפשים גופות לנגוס בהם ולבלוע. גוף
טרי עם דם חם שנזרק על ידי בני אדם שרוצחים בני אדם. בשר רך
וטרי, נימוח בפה. עורקים שותתי דם בנגיסה ראשונה שממלאים את
הפה בנוזל דם סמיך וחם ומחייה נפשות אבודות של בעלי חיים,
שמייללים ומייללים לאלוהים שלהם שייעשה בהם משהו בקשר לקיום
העלוב שלהם כבעלי חיים אוכלי נבלות. ופה בתוך המזבלה הזאת,
שוכבת גופתו של מיכה. בין טמפונים שותתי דם וקיא של חולי
קורונה, בין שאריות אוכל של זקנים חולים סיעודיים. שם מתרוצצות
הרימות המהירות ומכרסמות בתאווה שיירים של מזונות אנשים ולפתע
נתקלות בגופה של מיכה ומרגישות אסירות תודה על מזלן הטוב, כי
רימות לא חושבות, הן רק מרגישות. והן, הרימות, נכנסות לגוף
הטרי הזה וכל-כך נעים להן בתוך הבשר והדם שעדיין טרי ורך. והן
חושבות שהן יכולות להישאר עד שימותו בתוך הבשר הטרי והרך
והמדמם של מיכה, שפעם היה יושב מול הטלוויזיה וצוחק מסטנדאפ
בנטפליקס. והבחורה שהוא זיין, שהייתה יזיזה שלו, מנסה בדרכים
שונות להרעיל אותו עד שתתייאש או שיתיישר לה הראש. ואת זמנו
האינטימי עם עצמו הוא מבלה בשינה ואוננות וצלילה למוזיקה אם
היא טובה. והוא לא יודע שהוא הולך למות ולהיזרק במזבלה. כמובן
שזה לא יציק לו מדי אחרי מותו, כי נשמתו תעזוב את הגוף שהיה לה
כמו לבוש והוא יהיה במקומות אחרים לגמרי שהמחשבה הגשמית לא
תופסת ולא במזבלה. אבל הגוף שלו יישאר כמו שארית גדולה שהוא
השאיר והשיל מעליו בלכתו לעולם הבא או גלגול אחר והגוף יהיה
חבול ושותת ומסכן וטרף לרימות ותולעים וחיות קטנות ותן. כי
תנים אוכלים רק נבלות. וזה לא סיפור עצוב, כי העולם הזה ארעי,
רק הגוף נשאר ואילו הוא ממשיך בדרכו בהתפתחות הנשמה אחר
ייעודה. ואפילו יצמחו פרחים מתוך גופתו של מיכה, כי אף-אחד לא
ימצא את הגופה הרבה מאוד זמן. והגוף כמו יתפורר לאדמה ממה
שנשאר אחרי שהחיות אכלו בו. ובעולם השטותי לא ישתנה דבר, אנשים
ימשיכו לעשות מה שאנשים עושים בלי לדעת בכלל שהיה מיכה. למרות
שגם הוא היה ביניהם. יום אביבי צח מלא ריח של זית משמן זיתים
שניגר מעצי זית ויום יפה לשתות שמן זיתים שניגר מעצי זית,
ששורשיהם נלחמים אפילו בסלעים כדי לרוות מים.