ישראל של הערמות-סיפור ליום העצמאות

"מירי, בואי הביתה!"
אמא של מירי עמדה במרפסת דירתם שבקומה השלישית, וחיפשה במבטהּ
את בתהּ בת השמונה, ששיחקה לפנות ערב במגרש החול הגדול שמעבר
לרחוב. כמעט את כל זמנם העבירו ילדי השכונה במגרש, במשחקי
כדורגל, הקפות או מלחמות שהמציאו לעצמם.
בשבועיים האחרונים הביאו משאיות לקצהו המרוחק ערימות של חול
וחצץ, קרשים ושקי מלט, וברור היה כי אלו ימיו האחרונים של
כמגרש פנוי, לפני שיתחילו לבנות בו.
"היכן הילדה הזאת?" חשבה האם לעצמה, "עוד מעט יחשיך"
מכיוון שלא ראתה את מירי מן המרפסת, נאנחה, ירדה במדרגות וחצתה
את הרחוב לעבר המגרש. לרגע עמדה בשקט ואז החלה צועדת לכיוון
קצה המגרש, בו היו חומרי הבניין.
"נו באמת", אמרה לעצמה בכעס,"הרי אמרתי לה לא לשחק שם! הקרשים
מלאים במסמרים חלודים, והערמות מתפזרות לכל עבר."
בצעדים מהירים פסעה האם לכיוון קצה המגרש, וכשהבחינה במירי,
נעמדה במקומה כשהבעה של הפתעה על פניה. בתהּ, תלמידת כיתה ב',
הייתה שם לבדה, ונראתה עסוקה עד מאד. אבל במה? בין הערמות
הגדולות הופיעו ערמות קטנות, ולצידן נחפרו בורות  רחבים
ורדודים. פה ושם נראו גבעולים ירוקים ואבנים גדולות יותר.
"מה היא עושה כאן?" שאלה  האם את עצמה. מרוב פליאה וסקרנות
שכחה לגעור בבתהּ, שכלל לא חשה בבואהּ, ועמדה לצפות במעשיה
בשקט ומבלי להתגלות.
ברגע זה הייתה מירי עסוקה בריפוד שני בורות רחבים ורדודים
בשקית ניילון כחולה וגדולה, אותהּ גזרה לשני חלקים. האם הבחינה
מיד כי הילדה לקחה את השקית  מארון המטבח, שם שמרה אותהּ לעת
הצורך.
לאחר שהביטה בשקט כשתי דקות אמרה לפתע לעצמהּ: "רגע, רגע, זה
לא סתם משחק שמירי המציאה, זה דומה למשהו. למה זה דומה? מה זה
מזכיר לי?"
מכיוון שהייתה שעת דמדומים וכבר כמעט החשיך, החליטה לא לחכות
עוד, הלכה בחזרה לכיוון מרכז המגרש וצעקה- מיייירי!!
"אמא, אני כאן" נשמעה התשובה מכיוון ערמות החול.
"מה את עושה כאן?" שאלה האם כשהתקרבה אליה.
"את לא רואה?" שאלה מירי .
"אולי תגידי לי? כבר כמעט חושך וקשה לי להבחין בפרטים."
"לא! מחר בבוקר נבוא שתינו, ונראה אם תגלי!"
"את יודעת," אמרה האם לבתהּ, "מה שראיתי שם מאד מזכיר לי משהו,
ואינני מצליחה לגלות מהו. עכשיו אני כבר ממש סקרנית. אולי בכל
זאת תגלי לי?"
"מחר בבוקר", ענתה מירי.

באותו לילה, בקושי נרדמה מירי מרוב מחשבות על מה שעליה עוד
להוסיף למשחק החדש, והתרגשות לקראת בואהּ של אמהּ לראותו באור
היום.
לאחר ארוחת בוקר מוקדמת מתמיד, שהפתיעה את האם בזריזותהּ, אחזה
מירי בידהּ וציוותה- "בואי!" . כשראה עמוס, אחיה בן העשר כי
שתיהן יוצאות, שאל לאן הן הולכות.
"מה איכפת לך?!" אמרה מירי.
עמוס, שהבחין מיד כי יש כאן סוד כלשהו, התייצב ליד הדלת
והודיע- "גם אני בא"
האם, שהבחינה במבטהּ המאוכזב של מירי, פנתה אליו במבט חמור
ואמרה: "אתה יכול לבוא רק בתנאי שלא תלעג ולא תפריע!  אני
מתכוונת לזה! אם מירי תסכים, תוכל לעזור."
עמוס, שהבחין ברצינות דבריה, השיב לה מבט רציני ואמר "אני
מסכים"
"טוב, אז בואו כבר". כשהיא אוחזת בידהּ שקית כחולה נוספת,
גדולה יותר, שהוציאה מן הארון, זרזה מירי  את אמהּ ואת אחיה
במורד המדרגות, אל הרחוב והיישר לקצה המגרש
ומיד כשהגיעו למקום ניגשה במרץ להמשך העבודה. בעוד היא ניגשת
לצדו הרחוק של המשחק ומתחילה לפנות חול הרחק ככל האפשר, עמד
עמוס מופתע ואחר רגע קרא "זו מדינת ישראל!"
"נכון!" אמרה אמו, כשהיא חובטת במצחה בכף ידהּ, "כמובן!"  שתי
השקיות הקטנות הן ים המלח והכינרת. רגע, אז עכשיו את מכינה את
הים התיכון, נכון מירי?"
"כן", ענתה הילדה. "אולי תוכלו לעזור לי קצת? צריך להזיז כאן
המון חול"
האם נטלה קרש מן הערמה, ובזמן שהחלה לגרוף בעזרתו את החול, אמר
עמוס:
"מירי, אני רואה את החרמון והרי הגליל בצפון, את החוף, השפלה
והרי ירושלים  במרכז, ואת המדבר  בדרום." "כן" אמרה מירי,
"למדנו בכיתה על ישראל, והחלטתי לבנות לי ישראל קטנה משלי."
"אני באמת לא מתכוון להרגיז, אמר עמוס בהיסוס, פשוט....."
"מה?" אמרה מירי בקוצר רוח.
"אוי," אמרה אמהּ פתאום, "עמוס צודק. באמת חסר כאן חלק חשוב
מאד."
"מה חסר?" שאלה מירי, כשבקולהּ חשדנות וחשש.
"ישובים!" ענו האם ועמוס פה אחד. "ערים ו... וקיבוצים."
מירי שתקה, חשבה לרגע ואמרה בשקט "אני יודעת. רציתי לבנות את
ירושלים ובמיוחד את הכותל המערבי, אבל אין לי כאן חמרים
מתאימים. אמא, אולי יש לך רעיון?"
" אני אעזור לך!" קפץ עמוס. לפני שהספיקה מירי לענות, פנה
לאחור ורץ לעבר הבתים, כשהוא קורא בקולי קולות לחבריו מן
הדירות הסמוכות. הילדים, שהבינו כי משהו מעניין מתרחש, הציצו
מן המרפסות ועד מהרה נקבצה על המדרכה מול הבניין חבורה רעשנית
ונרגשת.
"מה קורה, מה קורה?" שאלו.
"מירי בונה מדינת ישראל קטנה ליד הערימות" אמר עמוס. "אני עוזר
להּ, ואנחנו צריכים הרבה קופסאות גפרורים, וגם קופסאות גדולות
יותר כדי לבנות את חיפה, תל- אביב, ירושלים ואילת"
"יופי" צעקו הילדים, "זה בדיוק מתאים לחופשת יום העצמאות"
לפני שהילדים הנלהבים התפזרו הוסיף עמוס "צריך למהר, שנספיק
לסיים הכל לפני המצעד אחה"צ"
לא עבר זמן רב, וילדים ובידיהם שקיות גדושות קופסאות בגדלים
שונים חצו את המגרש, כשהם נוהרים אל המקום שכבר זכה לכינוי
"ישראל של הערימות"
באותו יום לא הבינו ההורים בשכונה מדוע מצאו סיכות, כפתורים,
מסמרים ובעיקר הרבה גפרורים מפוזרים ברחבי הדירות. מבלי
שנתבקשו, הביאו הילדים עמם גם מספריים ודבק, וחיש מהר הצטרפו
אל מירי ואמהּ המופתעות, והחלו להכין בתים, בתי קומות, מגדלי
מים ואפילו  לולים ורפתות.
על פסגת החרמון, גבעת החול הגבוהה ביותר שערמה מירי מוקדם
יותר, פיזרה אחת הילדות שלג- אבקת סיד לבנה שמצאה באחד השקים.
מירי, שסיימה ממש באותו רגע את פרישתהּ של שקית הים התיכון,
הפסיקה כמעט לעבוד, ורק השגיחה כי הילדים מניחים את  מה שהכינו
במקומות המתאימים.
דליה, ילדה יצירתית ומוכשרת מכיתה ד', הביאה כדור, נייר עטיפה
זהוב של שוקולד וקופסה עגולה, והכינה את "כיפת הזהב", הלא היא
מקדש הבהאים שבחיפה.
עמוס חיבר בדבק קופסאות גפרורים רבות מהן יצר את הכותל המערבי,
ומחול וחצץ שערבב ביחד עם שניים מחבריו הכין לבנים ובנה את
חומת העיר העתיקה.
מכיוון שלא לכל הילדים היה מספיק מקום לעזור בהנחת הקופסאות,
הלכו חלקם לבקשתהּ של מירי, לחפש ולהביא ענפים, עלים וגבעולים
כדי לפזר ולנעוץ צמחיה בהרי הגליל, ואחרים הביאו אבנים שונות
שפוזרו על גבעות הנגב. מרצועות גומי שחורות שנגזרו מאבובים
ישנים, שאחד הילדים הביא מהמוסך של אביו, נמתחו כבישים מהצפון
ועד לאילת. מכיוון שנשאר רק מעט מקום, החליטו מירי, עמוס ואמם
לאחר התייעצות, כי את הים הדרומי ואילת יצרו מחתיכה קטנה של
ניילון כחול, עליו מודבקות תמונות של דגי ים סוף, את ההרים
מחול ואבנים, ויוסיפו מטוס צעצוע.
לקראת הצהרים היה הכל גמור, "ישראל של הערימות" הייתה מוכנה.
הילדים עמדו מסביב, הביטו בהתפעלות  במעשה ידיהם והראו אחד
לשני היכן נמצאת העיר שלהם, והיכן גרים הסבא והסבתא, הדודים
וקרובי משפחה אחרים. "הגיע הזמן לארוחת צהרים," אמרו אמא  של
מירי ועמוס, ושתיים- שלוש אמהות נוספות שילדיהן קראו להן לראות
את ישראל הקטנה.
"רק רגע" אמרה מירי. "מה יהיה מחר כשנלך לביה"ס? יתחילו לבנות
כאן ויהרסו את כל מה שעשינו?"
"אני מבטיח לך שלא" נשמע לפתע קול גברי. כשהרימה מירי את מבטה
בהפתעה, ראתה כי גבר גבוה, ששערו המתולתל לבן ועורו שזוף עומד
לידם ומביט במדינה הקטנה בהתפעלות.
"מי אתה?" שאלה.
"אני מנהל העבודה של הבניין שיתחילו לבנות כאן מחר, ואני מבטיח
לך שהפועלים יבנו גדר מסביב למה שהכנתם, וישמרו עליו כל זמן
שרק יהיה אפשר. אם תבטיחו לי שתעקפו את המגרש ותגיעו הנה
מסביב, אדאג גם להשאיר לכם שביל נקי מקרשים וחומרי בניין,
ותוכלו לבוא ולהמשיך במה שהתחלתם."
"תודה" אמרה מירי, "תודה רבה. אני מירי"
" אני שמעון", אמר האיש, "ויש לי נכדה בגיל שלך. אולי אצליח
להביא אותה לראות את מה שעשיתם"
"אתה אדיב מאד" אמרה אמה.
"מה זה אדיב?" שאלה רונית מכתה א' שעמדה לידם, את חברתה. "אוף,
לא יודעת, נשאל אחר כך" ענתה החברה.
וכך היה. כשהגיעו הילדים למקום למחרת אחרי הלימודים, הייתה
ישראל הקטנה שלהם מוקפת בגדר של קרשים. בחלק מן המגרש כבר החלו
טרקטורים לחפור בורות, קרשים היו מפוזרים פה ושם, והם נכנסו
למגרש מסביב, ועמם רעיונות חדשים לשיפור וחפצים שונים שלקחו או
קיבלו מהוריהם.  
"ישראל של הערימות" נשארה במקומה במשך שלושה שבועות, בהם שמרו
עליה שמעון והפועלים ככל יכולתם. באישורה של מירי הביאו חלק
מהם חפצים מבתיהם,והניחו אותם במקומות המתאימים. לחלק מן
הילדים נמאס, אבל מירי, עמוס, דליה ושלושה-ארבעה ילדים נוספים
הגיעו למקום בכל יום, ראו את החידושים והוסיפו משלהם. כשאמר
שמעון למירי כי אין ברירה וחייבים לחפור במקום, ביקשה הילדה
מאביה שיצלם את ישראל הקטנה, והביאה את הצילום לכיתתה, שם תלתה
אותו המורה בפינת החגים.
ביום העצמאות הבא כבר עמדו במגרש בניינים חדשים, ורק התמונה
נותרה למזכרת.