קפיצות
"נפגש בעוד שעה, במקום שסיכמנו" אמר יוחאי. "וזכרו, בלי
בנות!"
לא במקרה אמר מה שאמר. בשנתיים האחרונות היו בנות שניסו להצטרף
לתחרות, ורק בקושי הצליחו הבנים לסלק אותן. הפעם כבר הודיעה
להם רחלי שאין לה כוונה לוותר, ולכן הכינו מראש מדורה נוספת.
ילדי השכונה אהבו מאד את ל"ג בעומר. סחיבת הקרשים בשבוע
שלפניו, המדורה, תפוחי האדמה והבצל, השירים והצ'יזבטים. בנוסף,
היו שמועות וסיפורים על התחרות הגדולה שנערכת מדי שנה, אחרי
שהקטנים הולכים הביתה. רק בכיתה ה' הובאו בסוד העניין: אחרי
שכולם מתפזרים ונשלם כיבוי המדורה, חוזרים הבנים הגדולים
למגרש, מסדרים מדורה מיוחדת מקרשים שנשמרו בצד, ומתחרים בדילוג
מעליה.
יובל, שהגיע השנה לגיל המתאים, התלבט כבר שבועות אחדים אם
להצטרף לשאר הבנים בתחרות הקפיצות. הוא לא אהב תחרויות, וחשש
שלמרות שהוא שחקן כדורעף, לא יצליח לדלג מעל  למדורה אפילו פעם
אחת. שוב ושוב ניסה לדמיין לעצמו את הרגע בו ירוץ אל עיגול
האבנים שבתוכו האש, ותמיד נעצר מבלי לנתר. "התחרות הזאת מטופשת
ומסוכנת" חשב לעצמו "אבל אם לא אנסה, יצחקו לי עד סוף השנה."
שבוע לפני החג בא דודו של יובל לביקור מיפן, והביא עמו מתנה
יוצאת דופן. "מה זה?" שאל, כשנימה של אכזבה בקולו, כשראה את
החפץ המרובע והנפוח  "הבאת לי כרית?"
"לא סתם כרית" השיב הדוד בחיוך "המשחק הזה משגע עכשיו מיליוני
יפנים. קפוץ עליה, אבל לא חזק מדי"
יובל ניגש אל החפץ המוזר, ונגע בו בזהירות ברגל אחת. להפתעתו,
כמעט נפל כאשר רגלו ניתזה כלפי מעלה, והוא איבד את שיווי
המשקל, אך הדוד, שצפה את העומד לקרות, אחז בו ומנע את הנפילה.
"נו, קפוץ עליה" אמר הדוד.
כאשר ניתר קלות ונחת על הכרית, נדהם יובל להרגיש כי הוא מתרומם
באוויר, וראשו כמעט נחבט בתקרה. "וואו" צעק, "זה מדהים. בוא
נצא עם זה לדשא."
במשך כל אחר הצהרים קפץ וניתר על כרית הפלא, כשהוא עף יותר
ויותר גבוה, ומצרף היפוכים וגלגולים, על מזרן קפיצים ישן.
באותו ערב, לפני שנרדם כשהוא עייף ושריריו מכווצים, החליט
שיביא את כרית הפלא לתחרות הקפיצות, וכך יוכל כל מי שירצה לדלג
מעל לאש.
כשהגיעו כולם למגרש בו קבעו להיפגש אחרי המדורה הגדולה, ניגש
יובל, הניח את הכרית כמטר מעיגול האבנים בתוכו כבר בערה  האש,
צעד שלושה צעדים לאחור, רץ, ניתר ובקלות מדהימה חלף גבוה מעל
לאש, כששאר הבנים מביטים בו בתדהמה. חיש קל נוצר תור ארוך,
מזרן שנגרר מאי שם הונח בצד הנגדי, וכולם ניתרו וקפצו, התרוממו
וריחפו, נחתו,התהפכו והתגלגלו.
"עכשיו גם אנחנו יכולות" נשמע לפתע קולה של רחלי, שהיא וחברתה
נילי הסתתרו עד לאותו רגע בצל הבניין הסמוך.
"מה את עושה כאן?" צעק אחיה התאום בכעס. "אמרתי לך שזה רק
לבנים ושלא תעקבי אחרי!"
"ואני אמרתי לך שאני לא שואלת אותך!", ענתה רחלי.
"בנות לא קופצות!" אמר יוחאי בזעף.
"באמת?" בלי לומר מילה ניגשו שתי הבנות, ניתרו וחלפו בקלילות
מעל לאש. עד לשעה מאוחרת המשיכו כולם לנסות עוד ועוד קפיצות
וגלגולים, עד שהתעייפו והתישבו ליד האש.
"רגע, מה עם התחרות?" שאל יוחאי. למרות היותו הקופץ המצטיין,
ניכר היה בקולו כי הוא עייף, וכי לא באמת מתחשק לו לקום עכשיו
ולהתחיל להתחרות.
"השתגעת?" ענו כולם במקהלה. "למי יש כוח?"
יוחאי, שהרגיש שעליו להגן על כבודו, פנה אל יובל בכעס. "בגלל
הכרית המחורבנת שלך, אין תחרות. בשביל מה הבאת אותה בכלל?"
"הבאתי אותה כדי שכולם יוכלו לקפוץ, וגם אתה נהנית ממנה. מי
אמר שחייבת להיות תחרות? גם ככה נהנינו, לא?"
"תביא אותה בכל שנה?" שאל יוחאי.
"כן, למה לא?"
אם כך, אמר יוחאי לאחר רגע של מחשבה, "אני מציע שבל"ג בעומר
הבא נעשה קודם תחרות, ורק אז נשתמש בכרית שלך. מי שירצה, יתחרה
ומי שלא, ישתמש בה.
"רעיון מצוין", אמר יובל.
"וגם בנות" אמרו רחלי ונילי ביחד.
לרגע הביטו יובל ויוחאי זה בזה, חייכו ואמרו: "כן, גם בנות"