ערב יום השואה, תוכניות הטלוויזיה של שנות ה70, בשלל
זוועותיהן. אבא ואני צופים.
במרקע, אותו בירקנאו שאבא הכיר מקרוב, היכן שנרצחו כולם,
ובכללם משפחתו.
הוא מביט בתוכנית, צופה בתמונות, ואני.. יושב קצת מאחור, נחרד,
מרגיש חנוק ממה שאני רואה בטלוויזיה,  וממה שאני קולט, כשאני
מגניב מבט הצידה אליו.
אני מצפה להבחין באיזהשהו מבע רגשי, אבל לא מוצא שם כלום. המבט
נשאר ללא דופי.  כאילו אנו צופים עכשיו בסדרה דוקומנטרית על
שבט שהתגלה באמזונס.
בא לי לצעוק אליו - היי! תגיד משהו.. תצעק! תבכה על ההורים
שלך, על האחים שלך, על אחותך בת החמש שנרצחה שם.  אבל אני לא
יכול להגיד כלום. הדמעות תקועות לי, ככדור חנק בגרון, והשקט
כשלווה שלו, משתק עוד יותר.
ישנם כנראה פצעים, שלא ניתנים לטיפול. ועד המוות, לא יאפשרו את
הורדת שריון המגן.