כל הזמן הוא שותה, הראש נהיה בטטה. יוצא לרחוב כמו דחליל עם
גוף קטן וראש גדול ריק מתנודד, ממצמץ בעיניו הקטנות כנגד השמש,
מתבלבל בהליכה בין הרגליים, מורח על שפתיו חיוך אווילי עם
גומות חן. מה יש לך לעשות? שואלים אותו. הו, הוא אומר, אני
צריך לקנות לחם, וגבינה וסיגריות. אני צריך לקנות סודה וסירופ
פטל מזוין כדי למהול אתו בערק. מה עוד אתה צריך לקנות? שואלים
אותו. אה, ערק, הרבה ערק, כי אני פסיכי... והוא צוחק ואף-אחד
לא יודע מדוע. שמעת שיש קורונה? שואלים אותו. מה? מקרנה?
הריקוד הזה? קורונה! אומרים לו. לא אומרים מקרוני, הוא אומר,
אומרם פסטה או ספגטי. רק טיפשים אומרים מקרוני. קורונה!
מתעקשים. מקרון? מקרון אחד של כוח המחץ? עוד משדרים את זה? היא
לובשת כחול, האישה שהוא אוהב. והיא אומרת לו להביט בפניי
בדידותו. והוא לא יכול להביט בפנייה פן יהפוך לשלולית, הוא רק
מדלג למכולת בשמש ובגשם לקנייה השבועית,

העולם נראה כמו ציור סוריאליסטי. הלו, גבר, עוקץ אותו המוכר,
כמה ערק אתה קונה, נסגרה העונה? טוב, אני אקנה וודקה ובזה
נמשיך את העונה, הוא עונה בקולניות ומדלג אל מדפיי המשקאות.
לוקח הרבה וודקה וניגש לדלפק. זה לא וודקה! קורא המוכר, זה
ערק! אה, וואלה, לא שמתי לב, אפשר להחליף את התווית? וכולם
צוחקים. לא נורא, אני אמכור לך ערק, אבל פעם הבאה תביא את אבא
שלך אתך, כי אין לך תעודת זהות. יש לי תעודת זהות, הוא עונה,
אני בן חמישים וארבע, או ארבעים וחמש, אני לא זוכר... 'תן לי
לבדוק בתעודה... אין צורך, גבר, כבר יש לך שיער לבן בזקן.
וכולם צוחקים. זה כי הלבנתי מ-רוב הצרות שלי, תוסיף לחם
וגבינה, סיגריות, סודה וסירופ. - סירופ נגד שיעול? - סירופ נגד
מרירות. - אז צריך שזה יהיה מתוק. - בהחלט, כמו ילד קטן על חוף
הים, בונה ארמון ב-חול עם תעלת מים ושותה פטל קפוא. - ראית ילד
כזה? - הילד הזה הוא אני.

איזה יום
איזה יום בכלל לא משהו. העבודה כמו דבש מתוק מחליא שמטפטף לי
מהראש ולפעמים כמו זפת רותחת ששפכו לי על הראש והוא התקשה. אני
לא יכול לחשוב. עושה מה שצריך מתי שצריך ומרגיש כמו רובוט, כמו
יש לי רגשות של קרפיון, כמו אני עושה ולא יודע מדוע, רק לעבור
את היום הזה איכשהו כדי לחזור לערק שלי, אני רוצה את הערק שלי,
אני רוצה את המוזיקה של הבלוז שלי כשחשוך, להירדם שיכור. פורק
סחורה בסופר-פארם מהדלת האחורית שלהם. שואל אותי רוקח על איזה
תרופה כאילו אני מבין משהו, אפילו אנגלית אני לא יודע. אני
נותן לו מספר כמו שאמרו לי לעשות במצבים כאלה, תתקשר מספר זה -
ייענו לך על כל השאלות. חם ואביך ואני צמא, שותה קצת מים
פושרים מבקבוק מים מינרלים. רואה ילדה קטנה בת שלוש משתינה
בכריעה ליד הקיר, אין אימאבא לידה. שמלה קטנה ארגמן, נקודות
אפורות, מופשלת מעלה, שמלה מגוחכת לילדה קטנה. חברה שלי מסתכלת
עליי בשבועות האחרונים כמו על רוצח, פותחת לי את הדלת ומתעלמת
כאילו אני מגעיל אותה. אני מגעיל גם אותי, אני שקרן, קטנוני
ואנוכי, לא אכפת לי משום-דבר, רק לעבור את היום. והימים קשים.
יום אחרי יום כשאני עובד והיא בבית, מתפרנסת מהכסף שלי ועוד
עושה לי פרצופים. משהו פה הוא גם באשמתי - אבל אני לא מצליח
לשם עליו את האצבע, כאילו יש לי נקודה עיוורת במוח.    

האגודה לצפרדעים בטלים
זה היה לילה קשה מאוד. הסתובבתי מוכה יגון בעיר העתיקה הישנה
היא העיר התחתית בה מצויים בתי העוני והשכול. שום תקווה לא
הייתה במקום זה, אפילו אלוהים לא היה כאן - כך נדמה, רק רוח
רעבה שאוכלת בשר ומוח וגם נשמה. צמא הייתי ורעב עד מאוד כי
סחטה אותי הנפקנית ביחסי מין סוערים ומלאים זדון והפרשות גוף.
רציתי למלא מצברים בדמות משקה או דבר מאכל שיבוא אל פי ויזרים
חיים בעורקיי ובוורידיי. לכן חיפשתי בית מחסה בדמות בר או
מסעדה או אפילו דוכן כריכים, אך לא היה כזה בנמצא, חוץ מהרוח
הרעבה שייללה ויללה וייללה. אמרתי אבוא מחר, אך מיד ראיתי
אכסניה פתוחה. נכנסתי בפתח ועליתי במדרגות הצרות. נכנסתי לבית
ההאכלה. חילקו שם מאכלים שונים מ-סירים גדולים ואני עמדתי
בתור. כמו אחד האזרחים האחרונים עמדתי וחיכיתי לתורי בסבלנות
אין קץ, למרות שהייתי הרעב והצמא באדם. ביקשתי דייסה והגישו לי
אותה בקערית על מגש וליד זה כרטיס ברכה. אך לא הייתה ברכה
בכרטיס - אלא רק קללה. הבלגתי ואכלתי זו הדייסה בצימאון ורעב
גדול מאוד. אז שילמתי שתי מטבעות וחיפשתי אם יש חדר בנמצא. לא
היה חדר - הייתה רק אורווה וישנתי מתחת לאשכים של סוסים
וחמורים. בבוקר קמתי אפוף ורדוף חלומות בעתה וחזרתי לביתי הקט
אשר בווילה בסביון, שלושה מפלסים, כר דשא ובריכה, וחוף פרטי
הצופה אל איי השטן.  

רוח יפנית
פתחתי את תיבת הדואר ומה אני רואה? מכתב לא חתום, כלומר שלא
נשלח, שהוטמן באישון לילה על ידי איש זדוני שהוא לא הדוור. מיד
פתחתי את המעטפה למצוא מכתב אהבה זדוני, אך התבדיתי, במקום זאת
גיליתי הזמנה לדו-קרב בצהריי היום בו השמש קופחת, בדיוק בחצות
היום, כלי הנשק שנקבעו - חרבות סמוראי, שתי חרבות לכל אדם,
והאדם שכתב את זה השתחצן שהוא אמן לחימה מהולל בחרבות יפניות,
מה שלא מותיר לי סיכוי - לדבריו, וכדאי שהכין את צוואתי ואת
חלקת הקבר שלי עוד לפני צהריי היום. בוודאי שלא נבהלתי, אפילו
צחקתי, הוא לא יודע כמה אני מיומנת בחרבות מעין אלו, ולו היה
לו קצת מידע-רקע, היה בוחר כליי נשק אחרים לגמרי, באקדחים למשל
אני גרועה. אבל אם הוא סולל את הדרך אל מותו בשחצנותו - מי אני
שהפריע לו בדרכו? אני רק עקרת בית נחמדה עם עבר אפל ורווי
אלימות, ואיש ממכריי, אפילו לא בעלי וילדיי, יודעים על
מיומנויות הלחימה שלי שרכשתי בנעוריי עת הייתי נפקנית צמאת דם.
לכן, כמובן, מאוד ציפיתי למרחץ הדמים שהוא הזמין את עצמו
לתוכו. ואם ברצונו למות מוות איום ומחריד כשהוא שסוע לגזרים
כמו סלט על קרש חיתוך - מי אני שאמנע בעדו? לכן חידדתי את
ציפורניי בציפייה לבואו ובלעתי הרבה ויטמינים וגם אכלתי סלט
תפוחים ואגוזי קשיו. וכשהגעתי לנקודת המפגש - שלפתי את שתי
החרבות וחיכיתי בציפייה למנת הדמים שהוא רוצה שאתן לו. הוא בא
מתוך האבק, מוזיקה של כינורות התנגנה נוגה-נוגה, אך אני לא
התרגשתי. הוא הניח את כובעו על הארץ וחשף את פרצופו המכוער,
ישר ידעתי - זה האקס שלי, יהיה לי לעונג לבתר את איבריו. הוא
גיחך ושלף שתי חרבות סמוראי יפניות ועשה בהן תעלולי לחימה.
"פחות דיבורים - יותר מעשים", אמרתי. והוא אמר בקול חורק -
"כרצונך", ומיד התחלנו בלחימה שהייתה מתישה, מלאה חבורות,
שריטות וחבלות.