היה לי קשה לומר לה שאני מרגיש אחרת. חששתי שאולי דווקא הפעם,
עיני הרנטגן שלה לא זיהו שאני שונה. אבל אם לדייק, בעיקר פחדתי
מעצמי.
היא היחידה שחדרה לתוכי וראתה לי. היא פתחה לי את הבבושקה
ונגעה בבובה, שנחבאת בבטנן של הבובות החלולות, מתחת לשכבות
עור-העץ. נדמה לי שעכשיו היא מצליחה לראות את הבובה הנסתרת,
אפילו מבעד לשכבות החקוקות בהישגים צבעוניים ומרהיבים שאני
מציג לראווה. מאז ומעולם, בעמל מייגע של אותיות ומופתים, אני
מנסה להצפין את מה שטמון בתוכי. אני גאה בכל אחת מהעטיפות ובכל
פעם שאני מהדק חזק-חזק את שני חלקיה של בובה חדשה, אני כבר
שוקד על הבובה הבאה שתעיב עליה בגודלה ובצבעוניותה. אף פעם אני
לא בטוח שאצליח לבנות בובה גדולה יותר שתכיל את קודמותיה ותוכל
להסתיר ולהגן עליה, אבל - אני יודע שאני חייב.
לאורך שנים, היא סדקה, פערה והציצה במעמקי הבובות החלולות.
בהתחלה נבהלתי וסגרתי מיד. לא ידעתי מה היא תחשוב על בובת
הגרעין או כמה כואב יהיה לחבר את החלקים שביתקה בכדי לראותה.
פחדתי כל כך וברחתי ממנה. לא יכולתי לעמוד בזה, הייתי חייב
לרוץ.
התביישתי בתשוקה שלי אליה, שאיימה על עבודת הנמלים, מלאכת
המחשבת. היא הייתה רגש נחות שיש לרסן. בכל פעם שרציתי אותה
יותר - הרגשתי שכשלתי. האישה הזו הייתה מה שחשקתי, אבל גם מה
שתיעבתי. הייתי חייב להישמר מפניה ומפניי עצמי. הייתי צריך
שיהיה סדר, להיות בסדר.
בפעמים בהן נפלתי ונכנעתי לתשוקה נגעתי בה ברכות. הידיים שלי
היו כבדות ומהססות. היא לא הבינה כמה פחדתי. יכולתי אז לנסות
ולהיות איתה, כי לא האמנתי שתתן לי. כאשר להפתעתי היא הסכימה
להיות איתי - היה לי כל כך טוב - שזה עשה לי רע.
חשבתי שאוכל להיות איתה אם לא אהיה לגמרי בתוכה. בכל פעם,
כששאלה למה או ביקשה שאזיין אותה, אמרתי לה שזה לא מה שחשוב
וטוב לי ככה. היא חשבה שאני חושש שזרעיי ינבטו בה, ולא הבינה
שבתוכי התאבלתי על זרעי ההחמצה. היו פעמים שגמרתי עליה לפני
שגמרתי להפשיט אותה; ואחרות שבהן רגע לפני שכמעט כשלתי וחדרתי
לתוכה - עצרתי והלכתי ממנה ומעצמי. היא אף פעם לא הבינה למה
ואני לא יכולתי להסביר.
היא לא ידעה שבכל מקרה, גם כשאני נמנע מלהיות בתוכה היא שקועה
עמוק בתוכי. דיברתי איתה בשתיקות ארוכות שאותן היא ניסתה לסדוק
בממטרי מילים. בנגיעות שלי היו סימני שאלה וכמעט שלא היו סימני
קריאה. פחדתי לתת לגוף שלי לדבר באילתור ובלי סימני פיסוק.

כשברחתי ממנה היא הייתה איתי באופן שהיית יכול לשאת. בכל יום
בצהריים אחרי שהייתי עמל על עוד אות מופת בשיריון שלי ואחרי
שגמרתי לאכול את סלט הטונה, הייתי סוגר את הדלת. עצמתי עיניים
ודמיינתי אותה ערומה. אחרי 10 דקות פרס - על עבודה קשה ואיפוק
- השעון היה מצלצל ומחזיר אותי, רחוק ממני וממנה. דמיינתי אותה
גם בלילה, לפני שנרדמתי ולפעמים אפילו הצלחתי לראות אותה
כשנגעתי באישה שלצידי. כשהסתלקתי ממנה הרגשתי שאני מוגן,
ושעשיתי את מה שהייתי חייב. היה לי כל כך קשה ללכת, אבל לא
הייתה לי ברירה.
אלא ששוב ושוב נכשלתי. אף פעם לא הצלחתי להתרחק ולא לחזור.
ואולי בעצם רק נדמה היה לי שהלכתי ממנה. לפעמים פתחתי עבורה
בובה או שתיים, בפעמים אחרות לא הידקתי את שני חלקי הבובה
הגדולה, זו שכולם רואים. אני לא יודע אם עשיתי את זה בכוונה
מלאה או בפיזור דעת. בכל מקרה, מלאכת החדירה לתוכי הייתה לה
קלה. היא נכנסה בסדק צר שראתה בין חלקי הבובה ולפני שהבנתי -
פירקה שכבה ועוד אחת.
בכל פעם שהצליחה לחדור עמוק יותר לתוכי - חמקתי לחדר העבודה
המבוצר שלי ועמלתי על הבובה הגדולה הבאה. בהתחלה נמלטתי כמעט
מיד לאחר שהייתי איתה. אך עם הזמן, נתתי לעצמי שהות להתענג על
התחושה העלאית ולהיות בובת גרעין, שהיא רק לעיניה ולעיניי.
בכל פירוק הייתה בעתה - האם אצליח להרכיב את חלקיי בחזרה? ומה
יקרה אם אשאר רק עם הבובה שהיא תחילתי - ואחריתי? עכשיו אני
מרגיש שאני יכול לבקש שתכנס. השארתי אותי פרוץ והיא - כרוח חיה
חודרת לתוכי. כשזה קורה, מלבד כאב ופחד אני מרגיש שאני קרוב
לריחוף. בכל ביתור יש עונג נשגב. ברגעים האלה אני מצליח שלא
לחשוב על מחיר הבובות הבאות שאצטרך לייצר בבית המלאכה. איתה
אני יכול להיות קטן, מלא וקל, החלק השלם שאינו מתפרק לשניים.
אז - אני משתוקק שתחזיק אותי, תכניס אותי ותישא אותי.
כשהיא עוזרת לי ללבוש את חוטיני המלמלה הסגול עם הסרטים, נועלת
לרגליי את סנדלי העקב שלה ומושחת על שפתיי אודם ארגמני - אני
מרגיש שאני מתפוצץ מאון. ככה אני רוצה שהיא תזיין אותי. והאישה
הזו, שפעם ניסיתי לשכנע את עצמי שהיא רק זיון - מזיינת אותי.
ברגעים האלה כאב, עונג, אימה והתעלות - הם אחד. אני רוצה שהיא
תפרק אותי, שתבתר ותרמוס את הבובות, שתעשה בי כבשלה. אני
משתוקק להתמסר לה, להיבלע בה ומשתוקק שהיא תהיה עמוק בי - ולתת
לה את הבובה האחרונה והראשונה שבי, זו שאי אפשר עוד לפרק. אלה
הרגעים שבהם אין לי כלום - ויש לי הכול. בגלל הרגעים האלה אני
בורח, אבל בגללם אני גם - חוזר.

אני מרגיש שהשתנתי, ואני לא יודע אם היא רואה את זה. עכשיו אני
מפזר יותר מילים בין השתיקות והמגע שלי עם יותר סימני קריאה.
ועדיין יש דברים שהיו מההתחלה ונישארו בעינם. למשל, כשאני לא
יודע אם היא רוצה אותי - אני מרפרף באצבעותיי על כף גב היד שלה
וממתין בסבלנות לתשובה.
בפעם האחרונה שהייתי איתה רציתי אותה כל כך ולא יכולתי. עמדתי
עם התחתונים שלה והרגשתי שאני עוטה את הגלימה של קלארק קנט.
היא משכה בחוט הדק בצידי התחתונים, הרפתה ולסירוגין הניפה את
ידה וחבטה בתחת שלי. זה כאב לי, אבל לא רציתי שתפסיק. שמעתי
בנשימות שלה שהיא נלהבת ונרגשת. ברגעים האלה הייתי מחוץ לעצמי.
לא חשבתי על כלום, אפילו לא על הזין שלי שעמד איתי - וחיכה לה.
כששכבתי בין רגליה וטעמתי בלשוני את הרטבים שרקחה בשבילי, היא
עצמה את עיניה ונעה כמו הדג שפרפר בסל הקניות של אמי. הרצפה
הקרה הקפיאה לי את הזין. כשהיה לה די, היא הסירה את תחתוניה
ממני והכניסה מעצמה לחור התחת שלי. אז הייתי הכי קרוב אליה
ולעצמי. נתתי לה לחדור לתוכי בלי לחשוב על כלום. ברגעים האלה
הייתי רפוי ומשוחרר ממני, נטול חרדת ביצועים, וחובת הוכחה.
יכולתי פשוט להיות - מספר ראשוני.
רציתי אותה, רציתי לתת לה לזיין אותי ואז לזיין אותה. לחדור
לתוכה כשכל תנועה שלי בגופה שזורה בזיכרון החדירה שלה בגופי.
כמעט מיד היה לי רע כי לא יכולתי. ביקשתי ממנה שלא תכעס עליי,
אבל לא יכולתי להפסיק לכעוס על עצמי.
עכשיו אני מבין שדווקא אז - הצלחתי להרגיש קצת כמוה. ברגעים
האלה, לא הייתי עם זין, לא חשבתי איך אזיין אותה או איך לא
לגמור מהר. אחר כך, הבנתי שאני עדיין חושש להראות לה הכול.
כמעט מיד גם התגעגעתי אליה ורציתי אותה.
כן, אני מרגיש אחרת וחושף יותר ויותר את הבובה המוצפנת בתוכי
לאמבטיות השמש של אור עיניה. ועכשיו אחרי שממעמקים שזפה באורה,
קשה לי יותר ויותר להחזירה ולהסתירה. אני עדיין נאבק בעצמי
ובתשוקה שלי. והאישה ששקועה עמוק בתוכי, לא מאמינה לי כשאני
אומר לה שאני יודע שאני בר מזל שיש לי אותה.
היא לא מבינה, שאני לא בטוח, שאני יכול להיות כל כך מבורך.