קיבלתי טיפ,
יד ביד עם הקורא
למחוזות הדימיון
כמלצר מגיש
מנה ראשונה,
שניה,
וקינוח.
והדרן? לא נוותר על הדרן.
הדרו של השיר, איך נשמור עליו,
מפסיעה לפיסקה,
יד ביד בהולכה עיוורת
עצום את עינך קורא.
קרא לי בעיניים חמות
עיני חומות ועינך צלולות
צלול למצלול שירי.
שור בשורה,
מול במילה,
פסוק בפסיקה,
החזק בנקודה.
יד ביד, אני אתך
יד שלובה ביד, אתה איתי?
אתה ידיד? או שהנך באת לשנות
באת לתקן את נקודת מבטי שתהייה מבטך?
כעת השיר הוא שלך.
הובל אותי לעומקיך, הראה לי את שאיני רואה
אתה הרועה, ביטוי שחוק, אבל שחוק ודמעה.
נפלה דמעה?
היא לא תמלא את הים.
היא לא תמלא את היום.
זו רק דקה, רגע מהחיים,
כמה רגעים ותחזור לעיסוקיך.
כן, אתה הקורא, ממצולות נשמתך.
האם עזרתי לך לצלול? להעמיק?
ומה מצאת שם? עוד שחור ושחור?
קח פנס, הצטייד בחמצן, וצלול איתי,
כוון את דרכי אליך.
שני צוללנים, אני ואתה. אתה צולל ואני צף,
מחזיק בצינור האוויר מעל המים,
שמחובר לקסדתך, כמו פעם, כאשר היו צוללים ללא בלוני חמצן.
מה מצאת שם? ספינה טרופה?
ספונה בטירופה?
מה מצאת שם, קורא יקר?
חשיכה?
אם מצאת חשכה, אז משש.
לא את הכל צריך לראות בשביל לדעת מה נמצא.
ארונות של שלדים, גוויות שנלכדו בספינה טובעת.
פסיק אחר פסיק, מילה במילה
בתוך החליפה בטוח.
אפשר לראות ממרחק.
שני פנסים בראשך, עיניים דומעות
ופנס בידך ופנס על ראשך ועל חמתך.
על חמתך תראה את שרצה להתגלות.
עיניים עצומות לא יעצרו זאת
שבריר שניה של עפעוף, והתמונה צולמה
צמצם פתוח, לחצי שניה,
צמצם.
צמצם את שהותך,
כי צריך לחזור.
לחזור אל המלצר, הטבח, עם הדג שדגת בצילצל.
ירית באפלה ועלה.
נעל? עצם? דג?
הטבח כבר ידע מה לעשות עם זה,
ואיך להכין ארוחה.
ארוחת נעליים שהלכו בבוץ קרקעית הים.
ובתוכם?
השל נעליך, כי המקום אשר דרכת בו - קדוש הוא.
כי המקום אשר דרכת, כמעט מעדת, הוא עמקי נשמתך.
סוף.