את מתפללת לעבודה זרה
ואני סופר גפרורים.
פרשתי מעבודתי במגירת המילים
ואת עוד אובדת עצות
בין פילוסופיה לאמנות.
את מחפשת תשובות
כשנדמה שאני כבר מצאתי ושכחתי.
יש לך ילד עכשיו ויש לך אחריות.
כשאת מתרגמת מילים - אני כותב אותם.
הם לא ידעו כמה אהבתי אותך,
איך הם יכולים לדעת -
אם את בעצמך לא ידעת.
עתה יש בך כמיהה
ואילו לבי רווה.
את מחפשת רמזים בין קירות של מבוכים,
אני לא מחפש דבר,
את שלי עשיתי וכולם הולכים לאותו המקום.
מי שמדבר מתוכך - אני לא יודע,
אך נדמה שהוא לא אומר מילים נעימות.
אני לא מצטט מילים של אמנים ופילוסופים,
כולם בני אדם, כולם יושבים על האסלה.
אוכלים חביתה מטוגנת,
נוגסים בכרובית כבושה
ומחפשים חבר ברדיו.
גם אם יש לך הרבה דברים -
זה ליד, זו מערכת תמיכה.
השעות הפנויות היחידות הן בשבתות
ובשעות הקטנות של הלילה,
אך דווקא אותן את מבזבזת ריקם,
כי כבר אין לך אנרגיה לתת - רק לעצמך.
מקשיבה למוזיקה, בוהה בקירות,
מנמנמת ונרדמת - והלך עוד יום.
כך בלי הרפתקאות של נעורים,
הזיקנה פשה באיברייך.

לא שאני יותר טוב,
שותה כמו דג וכלוא באקווריום.
מבזבז את עצמי על מילים ריקות
ומשחקי כאילו,
מחפש ניצוץ של חסד בקפלי הזמן
וכמה לאורו של האלוהים שיזרח עליי.
אך גופי ומוחי לא יחדש את נעוריו.
ילדים רעבים ברצון לקבל
וזקנים עבי בשר,
כרסם מכבידה עליהם.
לאן הראשים שלנו נדדו אחרי שהטעו אותם
והאם כשהם מגלים את השקר - הם מצליחים
לחשוף את האמת.
אולי מבחינת אדם - האמת לא קיימת,
אולי האל מביט ותוהה עלינו כאדם המביט
על נמלים.

כבר לא מחפש את הניצוץ,
כי אחזתי בו והוא אבד לי
זו דרכם של ניצוצות להבליח לרגע קט
ולשקוע שוב באפלה הכבדה,
כמו החיים, כמו הנעורים, כמו השמחה,
כמו האהבה.