בואי נלך
תחת שביל כנפי ציפור,
נביט בחושך ובאור.

הינה הנך
הושיטי את ידך הצנועה,
כלפיי את אחות אימא ואהובה.

נמוגים לעולמים ,
נהנים מפירות הקיץ היפים,
מאזינים  לסימפוניית החיים,
תחת מטריית ענן זמן שמימית.

ונלך..
תחת שביל כנפי ציפור,
השביל מעבר להרים.

ובכיסא התנדנד,
וכעת , בעודני, איש זקן.
ובעבורי זיכרונות נעורים
היו כלא קיימים, אלא רק
עלה להבה חולף.

הרי עודנו כלום,
כלום ושום דבר.

אני פחת לעצמותייך,
שערי השביל נפתחים סופית.

אוי.. שמש יפה,
אשר לוקחת אותי למקומות משונים

כמו תמונה בתוך ציור בתוך ציור
בתוך תמונה.

כמו ענן סקרן ששט על סירתו הקטנה והפצפונת בפתחי שמיים סוערים
לעבר אי מסתורי, הרי אנו שטים לנצח תחת
קנאבס ומכחול.

כמו אייל מסומם-יער...
אני מרגיש את אימא-אדמה בוקעת ונוגעת
באפי השיכור.

עיוור צבעים הייתי,
אך כעת , אך כעת, אך כעת,
עיניי רואות את
האור.