לקְלוֹקְרִידְג' ניתנו שני שמות, הראשון היה שמו
המילולי-גיאוגרפי שכן הפנימייה ממוקמת על גבעה מעל
סְטַטְרְדֵּיְל וכשמביטים מעבר לאותה גבעה, ליד הבניין המרכזי
ניתן לראות את מגדל השעון של העיר ניצב כמו תלם הר. השם השני
היה החברתי-מטאפורי, קלוקרידג' היה בית הספר הנחשב ביותר
במדינה, שמא תלמידיו היו ילדי האנשים הכי חשובים במדינה: בעלי
עסקים, פוליטיקאים, אנשי צבא וכמעט כל נפיל של החברה
הטֵרְסָאנִית שאפשר לדמיין - ואין ספק שפנימייה זו מחנכת את
תלמידיה בהתאם למורשתם וירושתם.
גוֹרְדִּיטִיָּה שְׁמִידְט, נערה עם יציבה והליכה שגרמה לצמתה
השחורה והארוכה לקפץ קפיצות קטנות ומדויקות לאורך גבה
ולחצאיתה להתנודד כמעין מטוטלת, התקדמה לעבר אחת היציאות
מהבניין הראשי, בניין ארוך ורחב בן שלוש קומות שהתהדר בצריחים
דקים ובחלונות רחבים שעתה נצבעו באור הדמדומים, וכראוי דיממו
גם לחלל הבניין ולעיניה האפורות.
היא הייתה האחרונה לצאת, מביטה בזרם התלמידים מתפתל ומתרחק
לעבר בנייני המגורים או לעבר הגינה ורק אחרי שראתה שהמדרכה
הייתה פנויה מאדם התקדמה לעבר אותם מגורים, שבעה בניינים
וארבע עשרה כניסות שסודרו בחצי גורן מול הבניין הראשי.
גורדיטיה פנתה ימינה ונכנסה לבניין שמעל שערו השני קֻבְּעָה
חבצלת מפוסלת מתיל אדום עבה - מגורי הבנות של השנה השביעית.
היא עלתה בגרם מדרגות קצר ומפותל לקומה השנייה, בה היו שורת
דלתות אדומות, ארוכה יותר ממספר הדלתות האדומות בטרקלין. ניתן
לה חדר מספר 8 אותו חלקה עם תלמידה בשם דון, עלמה פזזנית
שגורדיטיה למדה לחבב. כשפתחה את דלת הכניסה הביטה בחדר הרחב
ובשתי המיטות הריקות, הורידה את מקטורן השנה השביעית שלה,
מקטורן ארגמן. צבע השנה הושפע מדירוג קשת, מסורת חייטית
טרסאנית עתיקה - ככל שהדרג בעל יותר סמכות (ובמקרה הזה,
בגרות) ככה הצבע המייצג אותו יהיה ראשוני בצבעי הקשת - לכן
שנת הסיום שלהם בפנימייה דורגה ארגמן, עם חפתים זהובים -
מדגישים את העובדה שהנעורים עוד לא עזבו אותם.
היא תלתה את המקטורן ואת הילקוט שלה על מתלה ליד הדלת ולפתע
חשה בסנוור רך ופתאומי מכיוון מיטתה, יותר נכון מהשולחן על
יד מיטתה: מנורת הפתיל שלה דלוקה. לא יתכן...חשבה, הרי היא
מדליקה אותה רק לפני השינה כשזמן לקרוא. צל הספר חלש על קצוות
המיטה, כשגורדיטיה הבחינה בחתיכת קלף מלבנית מקופלת על
כריכתו - דון השאירה לה מסר, הא? בתנועת יד חטופה היא פתחה
את הפתק.
את תִּשְבְּעִי מזה יותר מארוחת צהריים, לא לאחר!
היה רשום בכתב גס מדיי בשביל בת, מלווה בשרטוט מלבני
מינימליסטי למראה, שחלק משטחו הימני היה מוקף בדיו סגול.
היא בהתה בפתק קלות ופלטה גיחוך שקט, מסתכלת לכיוון המיטה של
דון - מסודרת כפי שהיא הייתה בבוקר, שום ילקוט זרוק או
קיפולים על השמיכה כיאה לדון. אם היא בכלל לא הייתה פה אז מי
נכנס? הרי גורדיטיה נעלה את הדלת כשהיא יצאה היום....
החשכה השתלטה על סטטרדייל, משאיר את אור המנורה המפלט היחיד של
גורדיטיה, היא תחבה את הפתק לאחד מעמודי הספר והפנתה את תשומת
ליבה להרגליה הליליים, אבל באיטיות משבדרך כלל, פניה החמוצות
עוד מעורערות מקיומו של האור.
במסדרון המוביל למדרגות ראתה דמות בהירת שיער ומתולתלת מתקדמת
לעברה, תשובות.
"גורדיטיה! הוי תודה למלאכים שאת פה...את לא מבינה מה קרה לי,"
פצחה דון, אוחזת בכתף של גורדיטיה, והיא השיבה בחצי חיוך,
"ממ?"
"אבל אל תספרי לאף אחד, איבדתי את המפתחות! אני לא יודעת מה
המפקחת תגיד כשהיא תדע... איך אני ארשה לעצמי את זה .." היא
שפשפה את ראשה, עוצמת את עינייה במחוות איבוד תקווה.
היא לא הייתה בחדר מהבוקר, מוכח.
"אז איפה היית עד עכשיו?"
"בחצר, חיפשתי אותו ואז דריאל הגיעה אז... את יודעת לא היה לי
נעים והיא רצתה לדבר איתי על אותו בחור מהכתו-"
"אז היית באה אליי! את לא מטומטמת! את יודעת שאנחנו מסיימות
היום באותו זמן ותמיד יש לי מפתח, ברצינות," קטעה אותה
גורדיטיה. "טוב, החדר פתוח בכל מקרה, אני בדיוק יוצאת להתרחץ
אם את רוצה להצטרף."
"הו כןכןכן, רק תני לי לשים את הדברים בחדר." גורדיטיה הנהנה
והסתכלה על הנערה ממהרת אל החדר, תלתליה נעים בחוסר שליטה בזנב
סוס. המפתח שלה נגנב ושומש לפרוץ אל החדר - בשביל מה? זו
מתיחה? מי יקח סיכון כל כך גדול? אם ידעו שמישהו פרץ לחדר של
אחת הבנות הוא יסולק לאלתר, כמה טיפשי. - אבל אמיץ.
היא חיכתה וחיכתה, זמן ארוך מדיי מהנחוץ בכדי ללכת ולהוריד
מעיל ולזרוק איזה תיק על המיטה. גורדיטיה שמעה צחוק מעומעם
מכיוון החדר ולפתע דון המחויכת הציצה אל המסדרון. "את לא
מאמינה, המפתח!" בגאווה היא הציגה מפתח זהוב ועליו תג אדום
שרשרש קלות. "הוא היה מתחת לכרית שלי! איך לעזאזל הוא הגיע
לשם?" היא צחקה. "טוב לא משנה, סוף טוב הכל טוב."
"שימי את המפתח שלך במקום בטוח פעם הבאה." היא החזיקה את ראשה.
"מה יהיה אתך דון..."
הנערה נאנחה, חיוך הניצחון עדיין מרוח על שפתיה. "אויש הכל
בסדר גורדי דיי!"
"ממתיי את קוראת לי גורדי?" הביטה בדון שוב, שפתיה מעוקמות
לחיוך.
"זה חמוד."
"טוב קדימה, בואי נזוז לפני שהבנות ממועדון ההתעמלות יתפסו את
כל המקומות."
הן התחילו לצעוד.
"אין לי כוח אליהן, הן רועשות ומלאות זיעה, עכשיו שמעת שאנחנו
עומדים להצטרף אליהם בגלל 'יכולות מיליטנטיות' או שטות
כזו..."
"את מתכוונת למועדון הסיף שלך?"
"כן."
"טוב, נו, דורותיה הזו היא הבת של הקולונל, מה את מצפה."
"שתדבר איתי לפני שהיא הולכת להנהלה כמו איזו תינוקת, קחי
אחריות בתור ראש המועדון שלך ואל תורידי מהכבוד שלי בתור
אחת."
"נו ,אבל את היית אומרת לא."
"נכון אבל לא נכון, הייתי אומרת לה להצטרף אלינו לכמה שיעורים
מדיי פעם ושלא תכריח את כולנו - עוד מעט היא גם תבוא אל מועדון
הכתיבה ותגיד לכם לכתוב על מורשת קרב ועל כל הזיבולי שכל שלה,"
היא גיחכה.
"אוי ואבוי לי אם זה יקרה," דון החזירה צחוק.
הן ירדו במדרגות אל הטרקלין, במדרגה האחרונה גורדיטיה סיכמה:
"תזהירי את הראש שלכם...רִיאֵל נכון?"
דון הנהנה והן שתיהן ראו כניסה ללא דלת ואור שמנתי יוצא ממנה,
בתוכו עמדו מספר בנות מול המראה ורעשי המים הזורמים עמעם כל
צליל, חדר המלתחות היה הרחב ביותר בהשוואה לחדרי המלתחות של
השנים הנמוכות יותר.
גורדיטיה פתחה ארונית הקרויה על שמה ושלפה משם שתי פיסות בד
לבן, כותונת ומגבת - אז התקדמה אל עבר אחד מתאי המקלחות, פורעת
את צמתה, ולאחר מכן שמה את כל בגדיה על מסגרת עץ שהייתה
ממוסמרת מעל ברז המקלחת.
"לא לאחר..." מלמלה לעצמה, סוף סוף יכלה לתהות בפשר הפתק, מי
יילך כל כך רחוק בשביל מתיחה? הוא גם היה כתוב כל כך מוזר,
רגע... מישהו רוצה להיפגש איתי? על... חשבון ארוחת הצהריים של
מחר? כן כן, זה חייב להיות מחר, למה שמישהו ילך כל כך רחוק...
אלא אם כן יש לו משהו סודי לומר לי!
גורדיטיה הרימה את ראשה, עיניה בורקות לרגע לפני שהיא נזכרה
שהיא צריכה לסיים להתקלח.
אחרי שהיא התנקתה, התייבשה והתלבשה בכותונת היא יצאה, מחזיקה
במגבת ביד אחת ובמדי קלוקרידג' באחרת.
"סוף סוף!" צחקה אליה דון שכבר הייתה מוכנה לגמרי ותלתליה
הצפופים רפו ממי המקלחת.
גורדיטיה לא ענתה, היא קיפלה את מדי בית הספר והכניסה אותם
בזהירות לארונית, תלתה את המגבת על וו ליבוש ולבסוף הסתכלה
עליה: "ששששששש..." הוסיפה בחיוך כשהיא שולפת מברשת שיער.
"כמה שנים עברו מאז שנכנסת לכאן?"
"מיליון," היא התמתחה.
"תראי נו, כולם עזבו כבר," היא צחקה.
גורדיטיה התקדמה למראה והתחילה לסרק את שיערה השחור והעבה,
מסתכלת לעצמה בעיניים תוך כדי, אפורות וצרות כל כך...
"אני כבר אספר לך, אז נכון דאריל? אז מסתבר שהיא דלוקה על בחור
מהשישית, קטן כזה, אני לא מבינה מה היא מוצאת בו וכמובן שהוא
יסכים לה כי מי לא אבל איך היא מביאה את עצמה כזה נמוך?"
גורדיטיה הנהנה.
"והיא אומרת שהיא רוצה להביא אותו לנשף הירח..." אמרה בשקט
והתקרבה לגורדיטיה שעתה אספה את שערה. "דמייני איזה מביך זה
להיראות ככה".
"למה לא חיפשת את המפתחות שלך במקום, אז? עשה לך טוב לדעת על
זה...?" היא מלמלה, מהדקת את הסיכות באחורי ראשה.
"נווו גורדי, לא היה לי נעים והיא רצתה לדבר, מה אני אעשה?"
"תגידי לה שאת עסוקה או שאת חייבת ללכת או שאיבדת את המפתח
שלך, פשוט."
שתיהן אז התקדמו ועלו חזרה לחדרן, שלמזלן הואר על ידי המנורה
של גורדיטיה.
"לילה טוב גורדי," דון הזדחלה למיטה, משהו מפתיע בה היה שהיא
נרדמת בשניות, כמה התהפכויות קלות ודון הייתה כבר בחלום
השביעי.
השעה הייתה עשר ודקה, גורדיטיה לקחה את הספר ופתחה אותו בעמוד
שבו מיקמה את הפתק, מביטה בשרטוט בו לכמה רגעים, מין מצולע
ריבועי פתוח עם קווים משורטטים בתוכו וסימן של מדרגות בצידו
השמאלי...זו מפה! של איזור מסויים...לא בטוח אם של הבניין
הראשי או לא.
חצי שעה התעמקה בפתק לפני שנפלה רדומה, הספר בחיקה. |
