בצעירותי המוקדמת, תחילת שנות העשרים הצעירות והרעננות של חיי,
הפכתי בעקבות ספר תרפיה של עזרה עצמית קקיונית כלשהוא
לאידאליסט עיוור שכל מחשבותיו בראש הם חלומות של שלום ואהבה
ועננים לבנים וצחים ויפים ואופטימיים בשמיים כחולים עמוקים
וגדולים. אופטימיות מזהירה.
חרף התרעומת של כל סובבי מצידי על הנסיון להשיג אופטימיות דרך
ספר עזרה עצמית שרלטני ומטופש ונסיונותיו של הבוס שלי בעבודה
דאז לנצל אותי כמה שיותר עבור כמה שמעט והעובדה שטרם מצאתי את
"האחת החלומית והיחידה", את אהבת חיי, ניסיתי עד כמה שיותר
לשמר את הרגשת האופטימיות המענגת והאידאליזם הצעיר והמרענן
בליבי.
על אף היחס החוזר והנשנה והמזלזל מצד הבוס שלי להוציא ממני כמה
שיותר אדיוט בתירוץ שיגרום לי לקבל על הראש ממנו כדי שכך גם
תראה המשכורת המצומקת שלי בסוף החודש ניסיתי להמשיך להאמין
שטוב עכשיו, ואף על זה שכל קפיצותי החינניות ומביעות
האופטימיות העולצת המתפרצת והמשתפכת שלי גרמו לי להראות בעיניו
בתור האדיוט פגוע הנפש שבגין זה הסיבה והתירוץ שמצא לשלם לי
כמה שפחות ולרמות אותי בגחמתו הציניסטית דאז, עדיין ניסיתי
לאסוף את שברי ליבי מן הכאב העגום של נפשי אל מעבר להטחת
העלבונות שלו אותי ושל שאר אספסוף האנשים שהכרתי שעבדו יחד
עימו ובעזרת ספר העזרה העצמית שלי, אני ניסיתי להמשיך להלחם
ולפרוח ולשגשג באופטימיות גדולה ומזהירה חרף כל המדכאים...
בכל פעם שהשמיים הכחולים היו מחשיכים מעלי בגלל עלבון המעביד
או יחס מלכלך נפש של אחד ממקורביו ושותפיו לעבודה או קרובי
משפחתי שדעתם היתה גסה בהתנהגותי החצופה וההזויה בעיניהם,
הייתי מאמץ את המיינד שלי למצוא איזה טריק אופטימי שיחזיר אותי
לקו השפיות הטוב והרגשת הריחוף הקליל שהתאוותי שתלווה אותי
ולעולם לא אפרד ממנה ככלה חסודה וצעירה מבעלה המתאווה לה, אף
לא באבחת העלבון הגדולה והציניסטית ביותר מצד סובבי! הייתי ממש
כ-לב טהור המגן על עצמו ומנסה להפיץ אור בסערת הים הקודר של
המציאות אשר סירבתי לדעת כמה אכזרית היא שכן עד לאותה עבודה
ויחסי המסוכסכים עם הורי אמרתי לעצמי כי היא בוודאי תתהפך
בסופו של דבר לכולם לטוב, דבש וסביונים כמו בכל סיפורי
הסינדרלה שראיתי באתרי האינטרנט הצעירים ומשחקי המחשב בעלי
החזות הבתולית היחסית של שנות האלפיים המוקדמות.
אחד מהפוש אפים שהכי הרימו אותי היו השירים המגניבים האלו
ברדיו כמו "דאב" של "מוני", ו"אנד'ר פוינט אוף וויו" של "די בי
בולווארד", ו"יו קולד בי סו הפי" של "סיטה" שלמילותיהם היו
מתרוממות רגלי והייתי פורש את ידי הענוגות והצעירות בשמחה
גדולה, פורץ החוצה ורץ מתוך משאית הטנדר הקטנה החונה בכניסה
לקפיטריית "בון ג'ור" אותה הייתי אמור לנקות אל תוך מבנה
הקפיטריה עצמה. השיר בראש מתנגן לי בעוצמת הזכרות מרוממת לב
והבוס היה מניד בראשו בלגלוג ציני לשלילה והיה אומר לשותף שלו:
"נו, אוטיסט, אוטיסט אבל לא מסוכן כלל" , "הוא כולה רוקד קצת
ורץ ומנופף בידיו אך עובד טוב בלי להרים יד ולהיות אלים אז
נחזיק אותו אצלינו עוד? מה אתה אומר?".
אם כל השירים מבחינתי היו מעין פלירט טוב עם בחורה מענגת
וחלומית למינה, גולת הכתר של הטריפ הסטייליסטי הנקי והמהוקצע
והכיפי הזה שהרגשתי היה שיר רומנטי והזוי בעברית דייקא בשם
"ארוץ אליך". בעברית דייקא, כי כמה קרוב ככה טוב, והבחורה ששרה
אותו היתה צעירה ששרה בנקיות טובה בסטייל אמריקאי שעל בטוח
היתה יכולה להיות עבורי בפוטנציה פרטנטרית טובה לפאן בתולי בין
הסדינים ובלב עולץ וגדול... "ארוץ אליך" היה עבורי בין כל אותם
שירים בעלי חזות הדאנס-דאב האקלפטי האלקטרוני האמריקאי הזה
"הנסיכה שבנסיכות", "המלכה המקודשת שבבנות", מילותיו פעמו בהד
גדול הכי חזק בליבי: "כל הציפורים מצייצות בדרך שלך" שרה הזמרת
בקול ישראלי נקי ובמילים טובות וברורות... הרגשתי שהשיר הזה
מדבר עלי, יאירוש הטוב, הילד הקטן העולץ והחינני...
בכל פעם שהשיר הזה ניגן ביום קודר, בשעת לילה מאוחרת או בערפל
המסתורין של החורף ברדיו של המסעדה, ליבי המחולן ומלא התום
התמלא בעוררות מתפעמת ומחייה... זה היה הבוסט שלי. הסם המחייה
והגואל אותי בחסד ועדנה ותענוג מפלרטט של אהבת אשה ועולם
חזקים...
הרגשתי שאי שם, אולי בתל אביב רבתי, יש אשה צעירה פקוחת
עיניים, מישהי שאישית אוהבת רק אותי המתאווה לרוץ אלי ואז
נכנוס עצמינו זה לזו בזרועות מחבקות ברטט, היא תחייך בתום
וליבי יתמלא תשוקה אוהבת אליה, וכאשר הייתי אוחז בסמרטוט הרטוב
ומחבר אותו למגב לנקות את רצפת המסעדה המגורענת שעבדתי בה,
"בון ג'ור" ומישהו היה מצער אותי ומילותיו מכות בעוצמה מכאיבה
ומאלחשת במוחי, השורה "כל הציפורים מצייצות בדרך שלך" בשיר
המנוגן ההזוי והחינני הזה היתה יד המלאך המנחמת:
"יאיר! ילדי החמוד והעולץ! אתה הבחור הטוב!"
"דרכך נכונה! זכור זאת!"
"כל אהובותיך מלמעלה באושר עולץ אליך מצייצות!"
כך היה בראשי העולץ... מכה אחר מכה, עלבון אחר עלבון, נסיון על
ידי ציניקן מקומי או ניהילסט עמום להכהות חושי ולהמית ליבי ואת
האופטימיות המפוכחת והאידאליזם העיוור שבי ולשימי לעפר עכור,
הייתי אוסף לתוכי את ליבי והשיר היה מרומם ומתנגן בו והייתי קם
מחדש, כעוף חול העתיק הנולד מן אפר המדורה אשר אשה כבתה זה
מכבר.
לב נפשי נולד וחוזר מחדש ומסרב לדעוך. האופטימיות לבטח תנצח!
כל זאת עד לאותו יום שבת מר בו הבוס שלי לעבודה יום קודם הכלים
אותי והסתכסך איתי כל כך קשה עד שבקושי יכלו רגלי להעמיד גופי
הצנום על מקומו. לב הזכוכית הנערי והעדין שלי נשבר וראשי נמלא
חלחלה עמוקה ועכירות, החלטתי לקום במרמור החיים סביבי מהמיטה
בבוקר יום החופש שלי מוקדם ולעשות מעשה לשם שינוי שיחזיר לי את
העוצמה הגדולה ואת אש הנשר הנערית ברוחי וליבי וקרבי. להשיג
חזרה את החיות האופטימית שכה התאמצתי לגבות אל תוך ליבי החלול
החפץ להתמלאות ולהמלט לנצח מן הסבל הנפשי בו הייתי רוב חיי עד
עתה. החלטתי לעשות מעשה ממש להרים את גופי ולשנות את יעדי,
לצאת לטיול משחרר נפש ובהליכה של צעיר אופטימי רחב הלב
והגבולות שהייתי להגיע ברגל עד לתל אביב שבשבילי הייתה וסמלה
את פסגת החופש, קיום האידאל והאופטימיזם הליברלי... ליבי העמום
שתק לאורך רוב הדרך כאוחז נדר... כשנגיע לעיר תל אביב, פסגת
ומשוש האידאליזם נשתחרר והלב יתחיל לנגן שוב את שירי הרדיו
החדשים האהובים האלו...
ברמת גן, הקצב חזר והחל לתופף מעט בנפשי וקצת אחרי הגשר המוביל
אל תל אביב הרשתי מעט לשחרר הניגון, לתת בהיסוס להרגשת החופש
לחזור אל תוכי כמעין כמעין... על רחבת תל אביב הראשונה בה עמדו
רגלי ביססתי צעד ראשון לתת לתופי הלב לנגן קלות ואז, ברחוב
פלוני אמרתי לעצמי: "סוף סוף! מטרה הושגה! אני ממש נמצא בתל
אביב! הבה נתחיל לתת ללב לנגן שוב!" והופה, "כל הציפורים
מצייצות" הלם בתוך גופי הפועם והעולץ ולמשך חמש מאות המטרים
הבאים פיזזתי בנפנוף ידי הנעריות במקצב מעלה שמחת לב והשיר
מתנגן בתוכי... הנה! הנה עוד מעט יעלה השיר "ארוץ אליך", ואגיע
לחוף הים וליבי יגאה עד גדותיו: "עשית זאת יאיר, ניצחת! לבטח
אתה הבחור הטוב והאופטימיות תשתחרר ותוכל להציל את העולם עם
עצות ספר העזרה העצמית שלך ולעשות אותו מקום נלהב ומלא אנשים
תמימים ושמחים", "תמצא את אהבת חייך היפה פקוחת העיניים הנלהבת
ומלאת החיים!!", ושם, קילומטר וחצי מעד אגיע אל חוף הים, בא
ה"בום" הגדול ושובר הראש ומפוצץ הלב בכאב העכור והחמור ביותר
שיכל להיות עד עכשיו בתוך נפשי הנערית... המציאות הכתה בפני:
מולי, במרחק חמישה עשר צעדים לכל היותר, ניצבה מכונית שרד
תל-אביבית שחורה עכורה... עיני נשטפו בשטף הכתמים הדוחה המלובן
בזרימה כעורה ומנטפת ומתפלצת על פח המכונית המכוער... מראה
מחריד ביותר ומזעזע שכמותו סירבתי להכיר ואף לא ידעתיו עד
עכשיו... מישהו ציניקן ביותר הוא בעליו של המכונית הזו. בתל
אביב הליברלית מלאת האידאליזם ניצבת באופן המייאש והציני
המכוער והאכזר ביותר מכונית מלאה בחיריוני ציפורים, לבנבנים
ירקרקים שחרחרים גועליים בערבוביה ובהשפרצה דוחה ומתפרצת על פח
עכור ומלוכלך... אהא! האנשים בתל אביב אכן אינם מאושרים לבסוף!
למעשה, העולם גווע!! הוי! והשיר המפעם והנפלא "ארוץ אליך"
איתו...
לפתע התהפך השיר בליבי לנעימת הפסד צורמת של צופר שעשועונים
מעפן מסוג "חייך, אכלת אותה" ומשם הוא בקע באופן צורם, מסוייט,
עכור ומיאש משכבת הפח השחורה והמלוכלכת של מכונית השרד, כלוא
בתוכה בייאוש גווע, מחניק ועגום, מלוכלך וחבוט, מהדהד בעכירותו
מן המכונית מלאת החריונים אשר חנתה על אמצע המדרכה... שר בקול
נשי צרוד מלווה במגוון קולות דיסטורטיים מפלצתיים דמוניים
זדוניים קטנים ודקים: "חע, חע! יאיררררר..", "כל הציפורים
מחרבנות, בדרך שלך!"
הייתי מזועזע. הייתי המום, פח המכונית העמום הכה בקהות סטירת
לחי חזקה את לחיו הוורדרדה והצעירה של ליבי!
בתחושת הפסד המומה של נוק אאוט הבנתי בתדהמה כואבת וקיבלתי על
עצמי את העובדה שאל חוף תל אביב לא אגיע יותר היום... אבחר
במסלול פשרה של הפסד לציון כשלוני הצורם... הרי שחצי ממני כבר
גווע אל מותו, בפאתי דרך העפר המפורר היבש בה בחרתי ללכת עתה.
נפשי חרבה כרגבי חצי מצוק הנופל אל תוך ים... אבל אז! תפסתי את
עצמי, אחזתי ידיי משולבות בזרועותי ואמרתי לעצמי בליבי: "אחוז
חזק יאיר! עד רבה!", "אתה הוא החייל לעתיד!", אחזתי בזרועותי
וקמצתי ידיי בעוז כמו חייל פאוור ריינג'ר, איש הנצח והברזל
החדור לבצע שליחותו הנוקמת, גואלת החיים והאדמה... "יום אחד
יאיר, חייל למוד ספר עזרת מיינד עצמית", "יום אחד אתה תלמד
לנקות מכוניות ותחזור לשם יאיר ואתה תנקה את המכונית הזו או כל
מכונית אחרת, אתה תעבוד ותנקה ותנצח! וכך, כחייל החזק שאתה.
כמיומן שתהייה בזמן אשר יבוא, הו! אתה תגאל את אנשי הערים
המלוכלכות, את הזמרת הצעירה בעלת הקול הנשגב, ואת חברותיך
הציפורים...!!"
אך כרגע, באימפוטנציה הנערית שלי יכולתי רק לבכות את מר
גורלי... אמרתי לעצמי, אכן, זהו צחוקו של לוציפר המכוער ושל
הגורל... "אני האיש המושפל והמבוייש שהציפורים חירבנו
בדרכו"... "מי יתן ואצא מן הקונפליקט הנפשי המייסר והציפורים
יפסיקו סופית לצייץ את ציוצן הלעגני והמכוער בדעתי אשר זה מכבר
נפגמה מן הכיעור אשר עיני ראו"... לאורך זמן של שבועות וחודשים
יחלתי שאם יש בורא לעולם הוא יעשה איתי נס... אני לא לוזר...
אני רוצח אפל! ייחלתי רק לרגע אחד לדעת שאינני יאיר הלוזר
ש"הציפורים מצייצות בדרכו"... שאני אפל וחשוך וקודר מזה...
יחלתי לראות בדרכי ציפור מתה... וכשראיתי דרור קטן, מת על
הרצפה בכניסה לפארק ליד הבית של אמא שלי שבועות אחרי כן, אמרתי
לעצמי בליבי: "עשה איתי האלוהים נס!" ופלטתי באנחת רווחה של
נפיל מלאכים שפל וקמל... "הן מתות... מסתבר", בדרך שלי...
לקול צחוקו של ברנש נונשלנט כלשהוא האוחז בידית עגלת הפעוט שלו
והטחת השאלה המלגלגת "מי מת?", עניתי בתום לב מובס בהבעה
מבויישת ומחוייכת: "הציפור..." והוא ענה לי חזרה בלגלוג:
"כמובן שציפורים מתות, מה חשבת, שלא יבוא איזה כלב ואולי יאכל
אותן?". הבושה. טרו סטורי.
שנים אחרי זה, פאסט פורווארד, מעבר ליכולת העיצובית הגרפית שלי
מול המחשב שחשבתי שתקדם אותי בחיי, אחרי שוועדה פסיכיאטרית
החליטה שהאידאליזם העיוור שלי מונע ממני לראות את העולם האכזר
ושאני ראוי לקצבת ביטוח לאומי שמנה וגדולה על זה שאני זן נדיר,
פרח בר עם חלומות, פיוטי ועדין נפש כל כך ובעל סעיף נפשי מן
הסתם, החלטתי ללמוד כישורים נוספים כדי לעשות חסד עם הבריות,
לקיים את עולם החסד האידאליסטי שרציתי... בהתחלה בכך שליבי יעץ
לי יום אחד בפתע פתאום בעליצות שאולי אקנה מטטא רחוב אישי
ואנקה לאנשים בעיר שלי את המדרכה בהתנדבות...
...וימים ושנים לאחר מכן על אף הלעג של אנשים רבים, התרעומת
שלפיה אני מוזר או אמור לחשוב על עצמי במקום על האחרים ומפגש
מזדמן או כמה עם שוטרים בעלי חזות ציניסטית שליגלגו וניסו ליאש
ולהוציא רוח ממפרשי ספינת ליבי, עדיין עלה בראשי הרעיון בו אני
רוצה שהציפורים הכלואות בעולם העכור הכואב, המפוכח, המסוייט
והאכזר בו אני חיי ימשיכו לצייץ, ולאחר צפייה ממושכת במאמרים
שונים וסרטונים שונים ברשת על למה וכמה העולם אכזר וציני,
עדיין לא השתכנעתי! אפשר לעשות את העולם טוב יותר.
התאזר! חייל! אפשר!
המכונית הראשונה שניקיתי היתה בשכונה שלי קרוב לבית ולא ידעתי
לגמרי או הייתי בטוח מה אני עושה, בתור טירון ירוק מושג
קיוויתי לטוב ושאולי אף אחד לא יראה אותי ושלא יהיו למישהו שום
טענות, ולאחר המכונית הראשונה, והשנייה והשלישית שניקיתי
בהיסוס טוראי, אורו עיני! למדתי לנקות מכוניות! לא יקח זמן רב
עד בוא היום בו אגיע לתל אביב סוחב ברגלי דליים מלאי מים וקצף
ניקוי, גליל נייר עיתון ושני סמרטוטים ואגאל את עתידה של תל
אביב המדוכאת והמיוסרת מלכלוך הציפורים על השמשות והפח הצבעוני
אך העכור של מיני המכוניות שם...
...זה כמובן עדיין לא קרה... ניקיתי בפתח תקווה ובבני ברק,
אנשים העריכו אותי, מעטים התלהבו, מעטים יותר כעסו בתרעומת
והפריחו אותי ואת תקוותי לכל עבר ומילאו את ליבי למוד הכעס
והתרעומת בעוד מרמור. הרוב, השאר הגדול היו אדישים למעשי או
נתנו טיפ כספי קטן בהערכה חביבה או פושרת וחלק מציי האנשים
שניקיתי להן נתנו אף בלב שלם את כספם כי לא היה נעים להם
שמישהו מנקה להם בחינם... אותם מעטים שתפסו אותי מנקה להם
והתלהבו שעשיתי להם את היום היוו את ההשראה להמשיך את מעשי ואת
התמריץ ושיום אחד, על אף האשפוזים החוזרים והנשנים בגהה, על אף
המלחמות עם הציניקנים, המריבות אם אני משוגע או לא, בתהייה אם
אני עצמי אופורטוניסט ציניקן או אידאליסט אוהב בני אנוש ונערי
אגיע סוף סוף לתל אביב הגוועת זה שנים רבות מאז ואגאל אותה מן
הלכלוך והציפורים יצייצו שוב בחדווה גדולה ורבה ציוץ אופטימי
ואותנטי. ואז אהיה הגואל שילמד את התל אביבים בעליצות לשמור על
מכוניותיהם נקיות ומדרכותיהם ללא רבב עלים יבשים ואשפה... הם
יעשו כמוני, ינקו בחדוות לב ישראלית מודרנית נקייה והציפורים
יצייצו בדרך שלהם... של כל חייכן טוב לב וילדותי ולא תשוב העיר
להכזיב ותושביה לעכור את ליבם בדיכאון וייאוש, בוותרנות רופסת
על חיי אידאל אופטימיים.
אך מה קורה בדרך שלי? עתה? כאשר הכתה המציאות בפני וגם אני
נהייתי ציניקן בוגר ומפוכח... מה עכשיו עולה בליבי המצולק
והמת?
ובכן, אכן לבטח אני יכול לומר ש"כל הציפורים מחרבנות בדרך
שלי", אבל זה לא בגלל שאני אדם רע או לוזר מוטרף בהכרח! זה
בגלל שעכשיו הפכתי להיות מנקה המכוניות שלכם, ותפקידי הוא
לנקות כל מכונית מלוכלכת שתיקרה בדרכי! לכן, לא פלא שבדרך שלי,
פועל נקיון ציניקן הלום מציאות ומפוכח שכמותי, עד כמה שמגעיל
להגיד את זה, כל הציפורים אכן מחרבנות! |
