הגשם ירד כמו תותחים ממשמשים ובאים
על העיר החשוכה ששכנה הרחק מהים.
האדם נדד במכלאות הנפש המסוכסכת
כמו רצה לישון או להיעלם.
הגשם כמו הדמעות שלו על הארץ הזאת
שהיא חייו עלי אדמות והוא לא מרגיש מוגן
למרות שיש לו בית וכסות.
אבל הוא הולך כמו יש לו לאן למרות שאין לו
והם אומרים שהוא מטורף להסתובב
בגשם הזה בחושך.
אבל הוא מנסה להתיידד עם החתולים
שאין להם מחסה והם מצטופפים בפינות הבתים
בכניסות לחדרי מדרגות או מייללים בקינה
קורעת לב על מר גורלם שמקשה
עליהם לראות שהכול לטובה.
הלילות בהירים בארצות אחרות ואפילו חמים
אבל פה הרוחות קפואות והזין קופא בתחתונים.
השמיכה נעימה על המיטה והכרית רכה
אם רק ילך אליה, אבל הוא לא רואה סיבה
להסתגר בבית עם סיגריות ואלכוהול
והרבה בדידות.

הלילות מלאים משקאות חריפים
הוא נופל למחשכים חשוכים
ואפילו מלאך החסד והאהבה
לא יעזור לו כאן עם דעתו הטרופה.
כשהוא ממהר להקיא באסלה
כדי שלא יצטרך לנקות את הרצפה
או להכתים את בגדיו
בשאריות אוכל מעוכל למחצה.
הוא מתכופף להרים נעל
והוא זה שמתכופף אליה
והיא מלאה בוץ יבש מלילות אחרים
בהם הלך כמו מוכה שרעפים
על פני החולות הנודדים.
בדידות כזאת היא לנדוד כמו החול
על פני מרקעי הנפש המחזירים אור
מבורא עולם שלא קל להבין
כי הוא אומר משהו ומראה ההפך.
אבל הכול לטובה דרך הכרת הרע
שזוחלת אליו כמו תולעת רימה
ועיניה נקודות חדות ונוקבות
כאילו עשויות דקירות מחטים.
והוא מאלץ עצמו להיות בטוב
גם אם לפעמים קשה לראות
גם אם לפעמים המרה שחורה
והלב טובע בדמעות
כי הכול בסדר בסופו של חשבון
כך אמר הרב הגדול
וגם הביא הוכחות שמתיישבות עם הלב.