כמעט כל יום אני ממהר
אני לא ממהר לשום-מקום
אני ממהר, כל הזמן ממהר,
אבל לא מגיע לשום-מקום,
אין לי לאן למהר
אני ממהר בדריכה במקום,
אני ממהר על מכונת הליכה,
אבל אני רץ, רץ עד כלות כוחי
ולא מגיע לשום-מקום
יש מסכים שאותי מסנוורים,
לפעמים מבדרים, לפעמים מכניסים להלם
יש פרצופים בכל מיני צמתי חיים,
שלטים שמצביעים לכל מיני כיוונים,
אבל לאן שאני הולך
ומה שאני עושה
תמיד אני חוזר בדיוק לאותו המקום
המקום שלי,
מיטה בודדה ב-ליל סערה,
כששום מחשבה לא מבליחה
ואין טעם לכלום כי הכול שטויות,
לא מובילות אותי הדרכים,
אני חוזר לאותה נקודה
דרך שמובילה לשום-מקום,
נוף שלא מתחלף
עיניים קטנות של אנשים קטנים,
בוחנים אותי ומפשיטים כל תכונת אופי בי
אותם השירים, אותם התוכניות,
אין שום חדש בספרים
משחק עם עצמי משחקי מלחמה מדומים,
עושה עסקים מדומים על צג המחשב

בלילה הוא אומר לי להיות חזק,
אבל הכוח נגמר ובכלל אין טעם
לאן שלא תלך, מה שלא תעשה,
תיפול שוב ושוב לאותם הבורות
אלא אם תפסיק ללכת
ופשוט תעמוד במקום,
כמו נציב מלח.