בבית הספר סיפרו לנו שהיום יום המשפחה. אף אחד במשפחתי לא שם
לב. בארוחת הצהריים אמרתי "היום יום המשפחה!  אולי נעשה משהו!"
ומשפחתי אמרה שלא חייבים, ושכנראה זה לא יצא היום.
דיברנו בכיתה על יום המשפחה, ועל זה שהוא היה פעם יום האם, ועל
השאלה האם צריך להיות יום האם או יום המשפחה. אז מצד אחד, יש
משפחות שאין בהן אימא, והאם היא כבר לא רק עקרת בית. במקור היה
יום האם כדי שהילדים יעשו את המטלות במקום האימא, אבל היום
כולם עושים את המטלות בבית. או שהמכונות עושות. אולי נחגוג את
יום המכונה?
הטענה הנגדית היא שיום המשפחה מפספס את המשמעות שלו. אנחנו לא
מייחסים היום חשיבות ליום המשפחה כמו שייחסו פעם ליום האם. את
זה גיליתי היום, כי היום יום המשפחה, ולאף אחד במשפחה שלי לא
אכפת. אפילו לא לי. ואם היה היום יום האם, הייתי עושה משהו
בבית. אולי מקפל כביסה כמו שהבטחתי לעשות כל יום.
יום האם בישראל (או המשפחה) מצוין ביום מותה של הנרייטה סולד,
ולמרות שלא היו לה ילדים, היא הייתה אימא לילדים רבים. אז אם
היא יכולה להיות אימא, למה במשפחות חד הוריות למשל אי אפשר
לציין את יום האם? למה צריך לוותר על האיכות בשביל שוויון?
ובעצם, למה צריך לוותר? למה לא גם יום האם וגם יום המשפחה?
ואפשר גם יום האב, כי כדאי. אפשר לציין ימים מתי שאנחנו רוצים,
לא חייבים ללכת לפי לוח השנה.

שבוע לאחר מכן סיפרו לנו בבית הספר שהיום יום המשפחה. כנראה
שקלטתי לא נכון את מה שאמרו בבית הספר.
כששמעתי את זה, הרגשתי עצב גדול. שוב יהיה יום המשפחה? ושוב לא
נעשה כלום? ואולי אימא שלי תארגן משהו הפעם, רק מפני שהיא ראתה
רשומה בפייסבוק? זאת המשפחתיות שאנחנו מעודדים? זאת אהבה?
לעשות משהו כי אומרים לנו?
וגם אני אשם. כי אפשר לחגוג את יום המשפחה כל יום, ואני לא
עושה את זה. עובדה. יש לי השנה יום המשפחה פעמיים. ואני כנראה
לא הולך לחגוג אותו אפילו פעם אחת. אבל אני רק נער. ויש לי גם
משפחה שצריכה לתמוך בי. רק צריך מישהו שיעשה את המשימה.
להנרייטה סולד לא היו ילדים, אבל היא הייתה אימא לילדים רבים.
לי יש אימא, אבא, אח ואחות, ואני חושב שהמשפחה של הנרייטה סולד
הייתה יותר משפחה משלי.
יום המשפחה שמח!