יום של אחרי סגר והחלטתי שהגיע הזמן לעשות הפסקה, אבל אמתית
כזאת מהמרוץ, סטייל טבע וגלידה בחורף. בשמורה גילינו שלא היינו
הגאונים הראשונים לחשוב על הרעיון ואט אט נבלענו בנוף עם יתר
המבקרים. כשצפינו באגם שמולנו, או ליתר דיוק בביצה שנקראת אגם,
החיה היחידה שראינו הייתה שפמנונים בהמוניהם. הם הגיעו אלינו
מיד, עם עיניים מצפות ומלאות אירוניה נוכח השלט שאומר לא
להאכילם. אחרי שמוחי סקר את החיות בשטח נבעה בי המחשבה על
הדגים האלה, ומה מעניינת היא החיה המוכרת לי ביותר. בדרך כלל
חיות שדומות לבני אדם נראות לי חמודות, חיות שיש להן פנים לרוב
עגולות, ואילו הדג כה שונה במראהו, ואולי בגלל זה החליטו שהוא
פרווה. ביציאה מהשמורה נתקלנו בצלמים שראיינו אותנו לטלוויזיה,
ושאלו בבנאליות איך זה מרגיש לצאת לטבע אחרי הסגר.
לא יכולתי לספר להם שלפני זה דברנו שנינו על איך בעוד שישים
שנה נספר לנכדים על החיים בזמן מגפה, על המילון החדש שרכשנו
בתקופה הזו של מילים כמו בידוד, מסיכה, מוטציה. על הטבע שלרגע
קיבל מקום משלו, על העולם שהרגיש שהולך להיחרב מעת לעת בחסות
התקשורת, ועל המאמרים המעניינים שיש ויהיו על התקופה הזאת ועל
השלכותיה. רק אמרתי שכיף לצאת החוצה מעבר לארבעת הקירות, למרות
שזה חמישה בתכל'ס. בדרך הביתה במחשבה שנייה הרגשתי, שלפעמים זה
סבבה להיות גם פרווה. |