ברכבות בלי אפשרות לחזור
לקחו אותנו.
במשך שנים
הרגו, שרפו, ורצחו אותנו.

לא בלקיחת אחריות או תיקון
אירופה בחרה
אלא בהרס וחורבן
של החופש, ההומור והאהבה.

את יבשת התרבות, הטכנולוגיה והקדמה
סחפה שנאה,
את כישלונותיהם האישיים
האשימו באחרים.

כשהשנאה הבינה שהפסדה בלתי נמנע,
את החולים והחלשים שרפה בחיים,
ואותנו הנותרים שלחה - לצעדת המוות.

אנו צועדים בתוך יער אינסופי,
ואנו כמו שורשי העצים -
שהושמדו מרוחות סופה,
ואנו כמו מעט מעצי היער שנשארו -
כפופים ונלחמים להתיישר כדי לחיות הלאה.

אדמת אירופה מכוסה בדם,
וביער מושפל אנו צועדים,
כפופים וכאובים,
אנשים בלי הורים.

שורות שורות -
אחד על יד השני
הולכים אנו
בצעדת המוות.
רעבים, מושפלים,
ומרגישים את המוות
בעודנו בחיים.

חיות הבר חיכו לגופות האומללות,
בכדי להשביע את הרעב.
כשראיתי את החיות מתנפלות על הגופות,
רציתי לדבר את שפת הנשרים וחיות הבר
כי רציתי לבקש שלא יגעו בגופי.

גופי שייך לאדמה
ונשמתי שייכת
למלך מלכי העולמים
ולעולם הבא
שבו אתאחד עם משפחתי היקרה.

משפחה יקרה ואהובה,
כמה שאני מתגעגע להרגיש ולראות
את מבטכם הנעים
ואת ניצוץ עיניכם
שממנו ראיתי חום ואהבה לכל חי.

חייכם על פני האדמה היו ספוגי צער ומכאוב,
נשארתי כואב ושרוי בעצב.
איני אשלים עם המחשבה לעולם
כי אתם יקיריי ואהובי,
אינכם כבר בתוכי.

אולי דעו יקיריי,
שאין אנו מפסיקים ואף לא לרגע קט
לדבר עליכם ואודותיכם,
כי הייתם לנו מקור של אושר, שמחה ועידוד.

בכל מאודכם המחשתם אהבת לרעך כמוך.

אני צועד כאן ובוכה על מותכם,
רוחש לכם אהבה על היותכם,
וצועד היישר למוות שלי.

לזכרם של קורבנות השואה ובני משפחותיהם ששרדו, כתבתי את
המונולוג הבא ביחד עם ידידי היקר והאהוב נפתלי דומוביץ' זכרונו
לברכה, שנלקח למחנה ההשמדה אושוויץ ושרד את השואה. בימיה
האחרונים של מלחמת העולם השנייה, הנאצים החליטו לחסל את
היהודים הנותרים במחנות. הם שלחו אותם מהמחנות לצעדה שבסופה
נרצחו. נפתלי הצליח לברוח מצעדת המוות.