אולי בעצם הייתי רוצה לפנות אל המכנה המשותף ביותר
ליצור איזו תחושה של קרבה מאוד פשוטה, אינטימית עם הקורא
לספר על אקווריום דגים חיים שהיה לאבא שלי בסלון
מיכל גדול, מונח בולט מול הכניסה
אנשים מגיעים ונותנים מחמאות
והוא מתמלא שמחה מהמילים היפות
בעיניים בורקות מסביר על זני הדגים השונים
בוקר של ימי שישי קיציים, מחליף מים, גופייה לבנה, מכנסיים
קצרים.

ואז
לפצוע את הלב מבשורות חדות כתער
לספר כיצד נפטר
והלך מן העולם
וליצור איזו מטאפורה עלובה
על הדגים שהשתתקו לאחריו
או דימוי למאורעות אלימים באילמותם
ובפריטה על מיתרי רגשות כמוסים
לגלות אולי חן נסתר בעיניי אנשים
ייהגו אבחנות כיצד
סיפורים קצרים ארוכים
שנכתבו בפטפטנות נמשכת,
כאילו תוך משפט אחד
התחלפו בשירים
עם שורות מדודות
כמו קשיש שעולה
לאיטו במדרגות
כמו סבל שסובל
משא כבד ביום שרב
והמילים הנהגות בקושי רב
מצביעות כיצד
קוצר הרוח מפנה את מקומו
לקוצר הנשימה.

כל זאת מתוך
האמונה התמימה,
עד כדי פחד,
עתירת הביעותים,
בגאולת היחיד דרך הכתוב,
בקורא הכורת את ברית המילים,
בכמיהה לפתיחת הצוהר
אפילו להסטת הווילון
אל עבר הגעגועים
אל כל האובדים ואינם נשכחים.

וכך הרצון מועם ומועט,
ומהמעט אשר גלוי וידוע לפניי
אולי
מוטב להניח לכל
ולצלול לאיטי למעמקים.
לגרום
לדגי המצולות המוזרים שלי
לפצות את פיהם
ולבוא איתי.
באומר ודברים.