ליד הדרך הפונה אל הכיכר
יושבת מחכה לזה שלא בא
יבוא עם זר פרחים אדומים לבנים
ישקיע אהבתו מאותו יום עד קץ הימים

השמש זורחת, השמש שוקעת
עונות מתחלפות בעונות
שבתות וחגים, מועדים ונופלים
הכול טובע בזמן כמו בתוך בוץ סמיך

היא לא ידעה שלעולם לא תבוא
היא לא ידעה שחייך נקטפו
יושבת בחדר ומציירת בדמיונה על הקירות
סופרת נמשים על עורה
סופרת את אבני המרצפת,
בדרך אל הכיכר וחזרה.

כל אותן השמחות שהיו אמורות לבוא
טבעו בסלט ביצה עם תפוחי אדמה
השלכת נערמת על המדשאה
היזיז הפסיק לבוא לאהוב את הגוף שלה

הרחובות ריקים מאדם
כמו שאבו אותם בשואב אבק
פתאום רואים כוכבים
אבל הם רחוקים מכדי לנגוע

כיבוי אורות בעמודי התאורה
ליד השביל המתפתל בתוך הפארק
ספסלים רטובים מגשמים וברד
ניילונים כמו עורות של דגים

הפסיעה רחבה פתאום כשזה לא בא
אין צמתים בדרך לנוח ולהחליט החלטה
אין חניות ביניים לגוף שבור עצמות
רכבות חולפות, אבל אין בהן אדם
העננים מקבלים גוון אדמדם.

הפרח הלבן חשף עלעליו
על הגוף שלה, בתוך הנשמה שלה
מתח כותרתו לשמש
צמא היה למטר גשמים שישקה אותו

היא רקדה בגשם
והפרח הרווה צימאונו
היא השתכשכה עם אור השמש
והפרח הלבן הלהיט כותרתו

אך בנפול העננים
כמו ענקים כבדים
על הארץ שחסכה שמש מאיתה
צללים התארכו על הערים
הגשם הפך ל-מי שופכין

גוונים כהים זרקו בפרח
עלעליו השתוחחו
מזיקים פשטו בו
הלך זוהרו
עננה שחורה אטומה כמו צל כבד,
כיסתה את פנייה
היא כיסתה את גופה
הפרח הפך שחור כמו זפת
והמוות בו פשה.