[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדה רויטגור
/
פעם השלישית גלידה

חני עמדה מול ארון בגדים. הארון הישן, לא כמו החדשים עם דלתות
הזזה, היה פתוח לרווחה והראה את כל תכולתו. מצד שמאל מדפים עם
מגבות וכלי מיטה, חולצות מסודרות, עם שרוול ארוך משמאל, עם
שרוול קצר מימין, והמדף עם בגדי בית וספורט שהיה מבולגן. חני
הביטה לצד ימין של הארון בו היו תלויים בגדיה. כל אחד קיבל
קולב. זוגות מכנסיים בצבעים שונים. אחר כך חולצות, ז'קטים
ומעילים ובסוף שמלות פרחוניות, בסגנון Laura Ashley, אותן אהבה
במיוחד. היא הושיטה את היד ולטפה אותם. כבר שנתיים, מאז שזה
קרה, הם לא יצאו מן הארון.
צפצוף של הודעה נכנסת החזיר אותה למציאות. "חניוש, לא שכחת?
תשתדלי להגיע בזמן (סמיילי)".
חברתה עדנה דאגה להזכיר לה שהבטיחה, אחרי תחנונים רבים, להגיע
למפגש. עדנה כל הזמן ניסתה לארגן שידוכים, אמה לימדה אותה שזאת
מצווה. לרוב זה לא הצליח או לא החזיק מעמד הרבה זמן, אבל עדנה
לא התייאשה. הסכם ביניהן היה שלחני היא לא משדכת.
חני בחרה מכנס שחור וחולצה ירוקה, סגרה את הארון. הוציאה
מקופסת התכשיטים על יד המראה שרשרת כסף, צמיד מתאים ועגילים.
אספה את שערה הארוך בקוקו הדוק ויצאה מחדר השינה. בדרך לדלת
לקחה תיק קטן, מפתחות של הרכב, נעלה נעלי סירה עם עקב גבוה,
אספה מהמטבח מגש מאפים ארוז ויצאה.
בדרך נזכרה ששכחה לשים בושם. "לא נורא", חשבה, "בתור "תפאורה"
יקבלו אותי גם כך".
מוזיקה חרישית נשמעה בקומה של עדנה והדלת הייתה פתוחה. חני
עברה ישר למטבח והניחה את המגש על השולחן. כאשר הסתובבה לכוון
הסלון ראתה את האורחים. חלקם הכירה במפגשים הקודמים הלא רבים
שהתבקשה להשתתף בהם, גם את ורדה, שעבורה היה הערב כל הטרראם.
עדנה דאגה לשוא, כולם הגיעו וזה יאפשר לחני להסתלק מוקדם.
מוטי, בעלה של עדנה, התקרב עם כוס יין בשבילה ולחש, "המאפים
שלך דלישס, כבר גנבתי אחד". "מה המצב?", שאלה. "נראה לי שבסדר,
הזמנתי כמה חברה מעבודה. בואי אני אכיר לך מישהו". חני ענתה
בכעס, "אתה יודע שאני לא מעוניינת, אז למה אתה מנסה?" מוטי
בחיוך מתנצל, "את יודעת שאני רוצה רק טוב בשבילך..", אמר. "כן,
כן סליחה, היה לי יום קשה", התנצלה חני ויצאה למרפסת. השימוש
בצמד מילים "יום קשה" הפך לקבוע בלקסיקון שלה. זה לא "יום
קשה", זה כבר שנתיים קשות מאז שקרה אסון. דמעות זלגו מעיניה.
"מה קורה פה?", שמעה קול מאחוריה. "כועסת על בעל הבית? הינה גם
הכוס שלך כמעט ריקה". היא הסתובבה, מולה עמד גבר מחזיק בקבוק
יין. "כנראה זה אחד מחברים של מוטי", חשבה. "תגידי על מי את
כועסת ואני ..". חני לא נתנה לו להמשיך, "על עצמי". "או ,זה
יותר קשה לתקן", חייך. "אולי גם בלתי אפשרי", אמרה חני, לגמה
מהיין והוסיפה, "אתה מבזבז איתי את זמנך, לך תכיר משהי, מפה לא
יצא לך זיון". הגבר צעד לאחור, " קיוויתי רק לנשיקה", שתק
שנייה והוסיף, "אל תשתי הרבה, רצוי שתגיעי הביתה בבטחה". הוא
הסתובב וחזר לדירה. חני הסמיקה וקיללה בשקט את הפה הגדול שלה.

את חני אי אפשר היה לפספס, גבוהה, גוף ארוך רגליים, רזה, ראש
מוחזק גבוה, שער ארוך ,שגם כאשר מורם לקוקו ברישול, נראה כאילו
ספר, סליחה, מעצב שער עבד עליו. החיוך גילה שיניים לבנות. הכל
נוצץ מבלי להתאמץ, חוץ מהעיניים שמאז אסון כאילו הסגירו משהו,
כאילו הן מאחורי תריס לא נראה שמסנן את ברק עיניה.
אסונות קורים להרבה אנשים, גם לה קרה. חלקם ממשיכים קדימה,
חלקם עוצרים הכל ולוקח להם הרבה זמן עד שמתאוששים וחלקם נשארים
מחוברים חזק לאבל ולא נותנים לו לעזוב. אנשים מאבדים ילדים
ממחלות, מלחמות או תאונות, ילדים נשארים ללא הורים או בני זוג
נשארים לבד ולא מבינים איך אפשר להמשיך לבד. גם חני נשארה לבד.
יום אחד, אחרי שש שנים של חברות, חיים משותפים, חשבון בנק
משותף, דירה מסודרת, אריה לא חזר אליה. הטיפוס האחרון שלו בהרי
האלפים הסתיים בנפילה מגובה 500 מטרים לתוך הוואדי. עכשיו היא
הייתה צריכה להמשיך לחיות בלעדיו.
המשפחה של אריה טיפלו בכל הסידורים. הוריו היו באבל עמוק. הם
אבדו יותר ממנה, הם אבדו בן והיא רק חבר, אפילו לא בעל. אחרי
הלוויה רבת משתתפים כולם חזרו לבית הוריו. חני קבלה את הכבוד
המפוקפק של "החברה של הבן". אמא שלו חיבקה אותה ארוכות ולחשה,
"את תתגברי, כולנו נתגבר". ימי השבעה עברו מהר, חברים רבים של
ההורים ואחים, עמיתים מעבודה שלה ושל אריה באו לנחם את המשפחה
ואותה, החברה של הנפטר. היא אפילו לא קבלה תעודת פטירה של
אריה, לא שתפו אותה בבחירה של המציבה. פתאום התבררו כל מני
דברים שבמשך שנים היא לא הייתה מודעת להם. כמו זה שהחוזה לדירה
היה חתום על שם אריה והתשלומים ירדו מהחשבון הפרטי שלו שחייב
להסגר, שביטוח החיים שלו היה מיועד לה. בקשו ממנה לחתום על כמה
מסמכים אבל היא שלחה אותם לאמה, שהסבירה יפה לכולם שהבת שלה לא
"החברה של הבן" , אלא "ידועה בציבור שלו". ושהיא תדאג לשמור על
הזכויות שלה. גם אמא של אריה הסכימה לכך. אבל האחים לא. בכל
מקרה היחסים השתנו. חני כבר לא הייתה מוזמנת ליומי הולדת של
הילדים הקטנים, שאהבו את המתנות הנדיבות שלה או לארוחות
ופיקניקים, להם הייתה רגילה במשך שש שנים. היא לא כעסה, אבל
הייתה מאוכזבת מאנשים, שתקופה כל כך ארוכה העמידו פנים שאהבו
אותה. באזכרה אחרי השנה היא כבר עמדה עם החברים קרובים של
אריה, כמי שאיבדה גם את סטטוס של "החברה". אבל ניגשה לאמא שלו
וקיבלה ממנה חיבוק חם ושאלה, "מה קורה אתך?".

בלילות ללא שינה עלו מחשבות רבות, היא הייתה כעוסה. כעוסה
מאוד, על עצמה שלא נסעה אתו, על אריה שלא היה מספיק זהיר ועל
כולם שאומרים שעליה להתגבר על האובדן ולהמשיך בחיים. לא צריך
למהר, אפשר גם לאט לאט.
הם הכירו בצבא, ביום העצמאות, במופע של עברי לידר. כולם רקדו
וגם חני, פתאום ניגש אליה קצין עם בקבוק מים ושאל, "רוצה
לשתות?". "האמת שכן", ענתה ולקחה את הבקבוק. הם יצאו ממעגל של
הרוקדים והתיישבו לפטפט במקום יותר שקט. חודש אחרי שחני
השתחררה מהצבא, עברו לגור יחד.
אריה לא היה האהבה הראשונה שלה. החבר הראשון היה תומר בתיכון,
אחרי שנתיים של חברות צמודה גילתה שהוא בוגד בה עם חברתה
הטובה. היא בכתה בלילות ושבוע לא הלכה לבית הספר. האחים
הגדולים שלה תפסו את תומר ל"שיחה" ואחריה שבוע לא ראו אותו
בבית הספר. את החבר השני זוהר היא הכירה בצבא. הוא השתחרר שנה
לפניה ונסע עם חברים למזרח. הם קבעו שאחרי השחרור היא טסה
אליו, אבל אחרי חצי שנה הוא נעלם, בלי הסברים. כנראה שחצי שנה
בלעדיו ועומס בתפקוד בצבא. גרמו לפרידה הזאת להיות פחות
טראומטית. תמיד הייתה  מוקפת בחברים.
ההיכרות עם אריה הייתה מפתיעה ולא צפויה. בפגישות הראשונות
לרוב הוא דיבר וסיפר על תפקידו בצבא, על תכניות לעתיד ועל
משפחתו, כאילו רצה להכניס אותה לתוך החיים שלו. חני דברה מעט,
נהנתה להקשיב לו. הקרבה ביניהם נוצרה בסוף שבוע חורפי בצימר
בצפון. בית עץ עמד בחורשה, עם מיטה גדולה וג'קוזי. הם עברו
לגור יחד בדירה שכורה קרוב לאוניברסיטה. השנים יחד לא עברו בלי
וויכוחים, כעסים או אי הסכמות. אבל הם תמיד ידעו לגשר על
הפערים. אף פעם לא דברו על חתונה או ילדים, למרות הרמזים הבלתי
פוסקים של חברים ומשפחות. עם אריה חני הרגישה נאהבת, מוגנת
ובטוחה ששום דבר רע לא יקרה להם.
בשנים האחרונות אמה העלתה מספר פעמים את הנושא החתונה וקצת
לחצה באומרה, "כבר יכולתם לשלוח ילד לגן חובה". אז עכשיו אין
אריה ואין ילד וכולם אומרים להמשיך בחיים, כאילו שום דבר לא
קרה.
יותר טוב היה אם הייתה נשארת עם שני ילדים קטנים? ומיד הייתה
עונה, "לאאאא".
פעמיים הייתה בהריון. פעם ראשונה, חודש אחרי שעברו לגור יחד.
סיפרה לאריה ושמע ממנו, "אני מוכן, תחליטי מה טוב לך". היא רק
סיימה שרות צבאי, נרשמה ללמודים. חני החליטה ושעתיים אחרי
ביקור במרפאה פרטית בהרצליה פיתוח וכאבי בטן לא חזקים במיוחד,
הם אכלו גלידה בבית קפה מעל הים. הפעם השנייה הייתה אחרי שלוש
שנים. היא בדיוק סיימה לימודים בהצטיינות וקבלה הצעת עבודה
מפתה בחברה אמריקאית. זה היה כאילו אלוהים החליט שעליה להתחיל
פרק חדש בחיים. אבל כבר שנה הם עשו תכניות נסיעה לאמריקה
דרומית, חצי שנה של תכנונים, הזמנת כרטיסים, חיסונים, קשר עם
חברים שמחכים להם והתרגשות של אריה, שנרשם להשתתף בתחרות של
מטפסי הרים בפרו. הפעם היא לא אמרה לו, החליטה בעצמה. למרפאה
נסעה לבד וחזרה ישר למיטה, הפעם עם כאבי בטן חזקים. המחשבה
שאולי ההחלטות שלה לא היו נכונות וחיים שלה היו נמשכים במסלול
אחר ואסון לא היה קורה, חזרה אליה פעמים רבות. אחרי שספרה
לעדנה על המחשבות שלה שמעה ממנה, "זה גורל, את לא יכולה לשנות
אותו".

חני חזרה לעבודה שבוע אחרי הלוויה. ניסתה להתרחק מאנשים, חלקם
נחמו אותה במשפטים מקובלים למקרים אלה, וחלקם לא ידעו מה
להגיד. היא תפסה את עצמה יושבת שעות מול מסך מחשב עם דמעות
בעיניים. היה קשה לחזור לדירה ,בה כל דבר הזכיר לה את אריה שלא
יחזור. עבר עוד שבוע ואז הציעו לה נסיעה למספר חברות לטפל
בתוכנה שלה שנמכרה להם. היא הסכימה מיד, שם חשבה תהיה בין
אנשים זרים משוחררת מזיכרונות יום יומיות של אובדן.
אמה ואחיה טיפלו בכל סידורים במקומה. בגדים של אריה נמסרו,
הארון והמגירות סודרו מחדש, ציוד הטיפוס שלו נלקח על ידי
החברים. בין הנסיעות היא הייתה חותמת על הניירת שאמה הייתה
משאירה לה. וכך אחרי כחצי שנה הסתיימו כל הסידורים כספיים
ובהמלצתה ותמיכתה של עדנה היא עברה לדירה אחרת, להמשיך בחיים
בלי אריה. חייה של חני נכנסו כאילו למסלול מסודר, עבודה,
נסיעות תכופות לחוץ לארץ, מפגשים עם משפחה, חברים, וכך עברו
שנתיים. חני לא הייתה מוכנה לפתח מערכת יחסים עם אף אחד, והיו
מספיק גברים שרצו בקרבתה. אמה לחצה שתיקח חופשה והיא הבטיחה
שתעשה כך. בנסיעה הבאה שלה, לאחר שבועיים פגישות בבנגקוק
החליטה לפנק את עצמה בחופשה באי פוקט, מקום שכולם כל כך שיבחו.

היא שכרה חדר במלון קטן, בבוקר הייתה יורדת לחוף, נפגשת עם
הישראלים שהכירה, שוחה בים, מזמינה מסג' או סתם שוכבת בצל
ונהנית מהמוזיקה והאווירה של בטלה. גם באותו יום אחרי שעזבה את
החוף, חני בשמלה קצרה עם תיק בד על הגב, מגבת גדולה רטובה על
הכתף והטלפון ביד, עלתה לאט לכיוון המלון, שהיה ממוקם כחמש
מאות מטר מהחוף. בזמן שניסתה להתקשר לאמה הרגישה דחיפה חזקה
בגב. הטלפון נפל מידה וכאשר התכופפה להערים אותו הרגישה דחיפה
יותר חזקה שהפילה אותה על הכביש ואפילו משכה אותה קדימה על
הכביש. היא לא הספיקה להסתובב כדי לראות איך גל ענק התנפץ על
החוף ואחרי זה אנשים, חפצים, כולם פשוט נסחפו לתוך המים. מהמכה
החזקה שקבלה בראש היא איבדה את הכרתה.
חני התעוררה מכאבים חזקים בכל הגוף. ניסתה לצעוק אבל לא הצליחה
לפתוח את הפה. ניסתה להרים יד ימין אבל הרגישה כאילו משקולת
מחוברת אליה. ביד שניה גם כואבת אבל פחות נגע בפנים, תחבושת
חזקה קיבע את הסנטר. היא ניסתה להתרומם ולא הצליחה. לאט לאט
סיבבה את הראש. היה חשוך אבל ראתה שסביבה שוכבים אנשים. כאשר
לא זזה כאב פחות. ניסתה להיזכר מה קרה, אבל חוץ מהדחיפה החזקה
שחוותה לא זכרה כלום. "כנראה קבלתי מכה בראש", חשבה, "אבל כמה
זמן עבר מאז ואיפה אני?. זה לא בית חולים, התקרה זזה, זה
אוהל". ואז היא נבהלה. עוד פעם ניסתה להתרומם ולא יכלה. סגרה
את העיניים. כאשר פתחה אותם ראתה משהי דוחפת לה קשית לפה
ואומרת, דרינק, דרינק. היא ניסתה והצליחה. רצתה להגיד משהו אבל
המילים לא יצאו ברורות והרגישה חסרת אונים. בחוץ היה רעש של
מכוניות ואנשים שדברו. פתאום שמע, "יש ישראלים? יש משהו
מישראל?" בהתחלה לא הבינה שהיא שומעת עברית. ניסתה להרים יד,
אבל לא הצליחה. הקול התקרב והיא ראתה מולה גבר בבגדי צה"ל.
אחרי חמישה ימים חני נחתה בארץ והועברה ישירות לתל שומר. היא
הייתה הפצועה הקשה ביותר שנפגעה בצונאמי.
שנה אחרי הצונאמי בתאילנד היא הוזמנה לתכנית בוקר בטלוויזיה
כדי לספר על שיקום שעברה אחרי שהגיעה ארצה עם לסת שבורה, חתך
לאורך הלחי, כנראה מהמשקפיים שנשברו, יד ימין ועצם הבריח מצד
שמאול שבורים וחבלות אחרות. המנחה החמיא לה שהיא בחורה יפה ואת
הפצע על הלחי כמעט לא רואים. אחריה דיבר שרון זק שהיה במשלחת
ישראלית לתאילנד. הפנים שלו נראו לה מוכרות. הוא סיפר על
הפעילות הצהלה של המשלחת הישראלית. ביציאה מהאולפן טלוויזיה
שרון נגש אליה, "נעים להכיר אותך, אני מקווה שהתוששת מהאירוע",
אמר. חני חייכה ואמרה שקט, " יש מקום לשיפור". בזמן שהוא דיבר
היא נזכרה את שיחתם במרפסת במסיבת שידוכים של עדנה.

הנסיעה להורים הייתה מתוכננת לשעות הבוקר בשבת. בלילה לפני חני
לא הצליחה להירדם וישבה שעות מול המחשב על בדיקה של רעיון חדש.
כאשר התעוררה הבוקר כבר היה מאחור. "כבר חשבתי שאת בדרך
אלינו", אמרה אמא, "אם כך, תבואי מאוחר יותר ונלך יחד
לווסרמנים, שרה הזמינה אותנו לצהריים". "אז אולי יום אחר, אני
לא רוצה להפריע" אמרה חני בניסיון להתחמק מהמפגש. "את לא, שרה
מחבבת אותך ותשמח לראותך. רק אל תלבשי את החולצה הירוקה שלך,
היא לא מחמיאה לך" התעקשה אמה. חני צחקה, נגשה לארון והוציאה
אחת מהשמלות הפרחוניות של Laura Ashley. משפחת ווסרמן היו
שכנים וחברים קרובים של הוריה. עם אודי, אחד הבנים שלהם, היא
למדה באותה כיתה בבית הספר. כולם חשבו שהם זוג, אבל הם רק היו
חברים טובים. הוא אהב בחורות נמוכות ושמנמנות, נזכרה. עם אחת
בזאת התחתן. אבא ואמא, עם מגש מאפים ארוז, חיכו לה מחוץ לבית.
כולם שמחו לפגוש אותה, בעדינות שאלו מה שלומה. אחרי הדיבורים
בתוך הבית, חני יצא לגן, שם חלק מאורחים הצטופפו מסביב הגריל
בשרים וחלקם על יד שולחם עם משקאות. ,חני", היא שמע, "טוב
לפגוש אותך שוב". היא הסתובבה לקול, שרון זק חייך והגיש לה כוס
יין. "את מאמינה שאולי הגורל מפגיש אותנו?, שאל. "כן, מאמינה",
אמרה, "זאת הפעם השלישית שאנו נפגשים". "אני זוכר רק פעמיים,
תזכירי לי". "אתה יודע שאומרים "פעם שלישית ,גלידה". אם תזמין
אותי ,אספר לך" חייכה ולגמה יין. "מוזמנת בשמחה", שרון התקרב
אליה והוסיף, "אקבל גם נשיקה?", חני פרצה בצחוק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לכם מחסור
בסלוגנים או
משהו?

הרוסיה שמשתייכת
לסוג השני


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/2/21 10:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדה רויטגור

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה