חלום    יום א  17.11.2013
כיוון שחלום הוא סוג של יצירה של הדמיון, התת הכרה, מספר לנו
דברים על עצמנו שאולי בערות איננו יודעים. ומפעם לפעם אני
רושמת חלומות שחלמתי-החלטתי להעלות כאן גם חלומות, לפעמים,
במקום סיפור. זה סיפור שהמוח שלי יצר.

התעוררתי עם דמעות בעיני .
אני נכנסת לחדר האוכל של הקיבוץ-לא זה שלי של היום.  שולחנות
עץ גדולים וכבדים מחופים בלבד חום-ירוק. כמו פעם. הדלתות
והחלונות מרשת, גדולים ורחבים.
חדר האוכל כבר ריק,   הארוחה כבר נגמרה. אין איש.
אני יוצאת משם ומשוטטת קצת. רואה חדר צדדי קטן, מאחורי חדר
האוכל. עולה  כמה מדרגות לשם,  נכנסת ורואה שהשאירו שם מה
שנשאר מהאוכל-כנראה  היתה זו ארוחה של חג- פרוסות של בשר/נקניק
על השוליים הרחבים מבטון מצופה טיח לבן אפור של החלון הקטן,
בתבנית, ואין שם המון אבל יש שם כמה ערימות של כ 10-12  פרוסות
חתוכות, וכך גם על שולחן בתבנית גדולה, די  ריקה, שיש בה  גם
מעט שאריות חתוכות  מכמה סוגי בשר או עוף או נקניקיות ( לא
ברור אם טובות,  על הקרקעית של התבנית) אבל גם כמה ערימות
כ-2-3 של פרוסות של בשר טוב.  כיוון שאיש איננו -  זה כבר
מאוחר לארוחה, ובהנחה סבירה שזה הושאר בכוונה שיקחו,
(-קיבוץ-לא?-פעם, זה היה ככה!)? וכן בהנחה שכבר כולם הלכו ואיש
לא יבוא לקחת,- אין נפש חיה מסביב מלוא העיין-  אני לוקחת די
הרבה-למעשה כמעט את כל הערימה שעל החלון, כ8-10 ס'מ גובה.
הפרוסות קצת מתקפלות  לי מעל כף היד החשופה למטה, רכות, ואני
מחפשת משהו יציב לשים עליו את זה, ואז את רוב הערימה השניה, גם
שם יש כ-5-7 ס'מ מסוג נקניק/בשר צלי בפרוסות וקשה לי קצת
להסתדר עם כל זה על כף היד (לא התכוננתי למצוא את זה). זה די
הרבה ואיכשהו אני מסדרת את זה על כף היד, אולי בתוך איזה נייר
אבל זה פרוש ונראה.  את החתיכות מהבשר הטוב 'שליתי' מערימה
שנראתה במצב טוב בזמן שעל פני התבנית כולה יש ממש שאריות (מעט,
מפוזרות) של סוגים שכבר החלו להתקלקל. בסוף אני פותחת את הדלת
וגם בחוץ יש בשר ככה. מונח. ובדיוק אסתר באה ורוצה לקחת וכבר
כמעט לא נשאר-אף שהערימה שאצלי, שאמורה לעזור בארוחת הערב
הקיבוצית בביתי ולהיות במקרר בביתי לא היתה מאד גדולה, ועוד
השטחתי אותה.
אסתר היא חברה-כמעט כמו אחות הרבה שנים.
התביישתי.
אני מניחה הכל חזרה על התבנית ואומרת לה: קחי כמה שאת רוצה,
ויוצאת החוצה -ברור שהיא באה לשם באותה מטרה-לקחת שאריות לה
ולכלבה שלה, אבל בדיוק אז נכנסות כמה חברות נוספות לחדרון
המטבח ובראשן ש. וכולם מסתכלים בי במבט מאשים כאומר: ידענו שאת
כזו, כזו שתיקח את הכל ולא תשאיר לאיש שום דבר. ואני רוצה
להיבלע באדמה. כי כלל לא ידעתי שיבואו עוד אנשים ושזה המקום
הידוע ויבואו עוד בנות לקחת.  ש. היא יריבה ועוינת אותי מאז
שהגעתי לקיבוץ הזה. יש לה דעה מושרשת עלי והיא לא תיתן לשום
דבר לשנות אותה. אני מרגישה את זה בכל מפגש, בכל דבר שקורה.
ויש לה כאן חבורה  משלה. אני הצטרפתי לקיבוץ למשפחה מצומצמת.
היא באה עם קבוצה שהיתה איתה עוד בארגנטינה, חניכי תנועת נוער.
עבר משותף, קבוצה מגובשת, אני כאן נטע זר. יש מי שאוהד אותי
או חשב שאני בסה'כ אדם חיובי. ויש כמוה שלא תיתן לשום
עובדות-שבס'הכ אני משתלבת, חיה בסדר עם משפחת בעלי הקטנה-אמא,
אחות, עובדת לא רע, נחמדה לרוב, ממלאת את חובותיה, כל מה
שבקיבוץ הוא קנה מידה ל'להיות בסדר. איכשהו אני מרגישה האשמה
בכל מבט ומפגש איתה. והרי אני כל כך זקוקה לאישור, לחיבה,
לתמיכה...לא ממנה. יש מצבים כאלה. אין מה לעשות.
פתאום הן כבר לא היו שם.
אסתר יוצאת ואומרת לי שנשאר גם לי, ואני נכנסת ולוקחת בהרגשה
מגעילה שחושבים עלי דברים רעים על לא עוול בכפי. אף שאיכשהו
אסתר ואני חושבות דומה-אם נשאר למה להשאיר בחוץ שיתקלקל?  
 ואני שוב לבד פונה והולכת עם ההרגשה הנוראה הזו. מועקה.
מאיפה זה בא לחלום?
בחוץ, בשדה זה יום של קציר -בציר קיצי בהיר. יש כמה עצים קרוב
לשם ושדה רחב וגדול, מחולק לשטחים למלוא העין - יום יפה ונהדר
עם אור ושמש ואני די רוצה למות מבושה, ואין איש בסביבתי הקרובה
שמביט בי או קשור להתרחשות האחרונה. אני מתקרבת לעצים, עצי
פרי, ורואה עץ גויבה קצת מצ'וקמק אבל עם גויבות לא גדולות,
ואני קוטפת אחת בצורה מהוססת -הסיפור עם הבנות והבשר הרסו לי
את כל הבטחון העצמי, ואוכלת וממשיכה בתוך השדה.  יש שורת
שזיפים שתוחמת את השטח שמתחיל מעצי הפרי והלאה, והרבה אנשים
עסוקים שם באיסוף חקלאי, לא זוכרת של מה אבל כ-20-30 חבר'ה
בצורה פעלתנית. הרבה אור בחוץ. הם מאד עסוקים. חבר'ה צעירים
במעין גיוס. אני עוברת לידם וממשיכה ושם - חלקות חלקות גדולות
עד מלוא העין ובחלקן אנשים ובנות עובדים, חלקם קוטפים
מעצים-שיחים בשטח אחד, בשני כפופים ואוספים תבואה זהובה או פרי
האדמה -אולי תפוחי אדמה או פרי שנפל-לא רואה. אני הולכת לאטי
מלאה עדיין בהרגשה של האשמה על לא עוול בכפי-אמנם היתה חמדנות
מצדי, וניסיתי לקחת כמעט את כל מה שהיה שם שהיה לא כל כך הרבה
אבל כמו שקורה לי לא פעם לא ידעתי כלל שזה  מיועד לעוד אנשים
מהקיבוץ ומקום ידוע לכל. ושיבואו עוד אנשים לראות אם יש. גם
ברור לי כמעט, ש-ש. האיסטניסית לא היתה לוקחת מהערימה של בשר
טוב, אם הוא בתוך תבנית של בשר מקולקל  או שמתחיל להתקלקל.    
(היא מצליחה איכשהו-איך, אני לא יודעת, תמיד, ליצור בי בהלה
ותחושה שאני תמיד לא בסדר. היא תמיד כן!)
ואני הולכת לאט בשדה המואר, איש אינו שם לב אלי בשטח הגדול
והרחב, הבהיר, ושדה תבואה לא גבוהה, צהובה, כבר  נמצא לידי -
ושטחים נוספים של פרי האדמה-חלקם ריקים  אבל מרחוק לפחות עוד 2
חלקות בהן מפוזרים אנשים עובדים. לפתע אני שומעת קולות של בנות
בעיקר וגם בנים שרים תוך עבודה, לא מאד רחוק ממני, קולם נישא
על פני השדה הרחב, ופתאום השירה ממיסה את הדמעות ואני נשכבת על
האדמה מחופת הצהוב, כולי מפורקת, ובוכה לקול השירה הרחוקה,
היפה, השמחה, וביום השמח והמואר שהטבע נתן. והתעוררתי עם
הדמעות
פענוח משוער:
א. כנראה ביום שחלמתי את זה הייתי בהרגשה קשה מאד. אבל איני
זוכרת על מה ולמה.
ב. החלום מאד עשיר
ג. המון עיסוק-כמעט אובססיבי באוכל שבעצם מפריע לחיות ולהרגיש

ד. החלום מצביע על בעיה בהתמצאות חברתית-אני לא יודעת דברים
בסיסיים שכל חברי/חברות הקהילה מכירים-שישימו את מה שנשאר כדי
לקחת הביתה במקום מסוים-החדרון-אבל כולם יודעים על זה מלבדי
ויש סיכוי שגם ירצו לקחת
ה. התגובה הקשה שלי מראה שאלה מצבים שקורים לי שוב ושוב-ואני
מופתעת כל פעם מחדש ונמצאת במצב של שוק, לא מסוגלת להשיב למבט
המאשים של הקבוצה שאני יודעת שחושבת עלי רעות ושאני אגואיסטית.
אפילו בחלום-ובטח במציאות.
ו. צריך  לדעת להסתדר: בחלום אני לא מסוגלת להגיב ולהפוך את
הסיטואציה למצחיקה עם הערה או איזו קריאת היכרות עם אחת או
שתיים מהבנות שאני יותר מיודדת איתן וכך 'לפצל' את קבוצת הבנות
ולהחזיר את הידידותיות שבהן לצד שלי-כלומר מרוב הלם-וזה כנראה
גם במציאות-אני נותרת משותקת וחסרת אפשרות לתפקד. ועם העלבון.

ז. לעצמי: היום המצב בחלום כבר לא היה קורה. הייתי שוברת אותו
כך או אחרת, עם איזו הערה מצחיקה, או שורה שכביכול משייכת גם
אותי לקבוצה שנכנסה, תוך חיוך ואמירת משהו  שאומר-כמוני גם אתן
באתן לאותה מטרה. כולנו בסדר.
ח. חוץ מזה-מה כבר הן יכולות לעשות לי? ממה אני מפחדת כל כך
הרבה זמן? מי הן?
ט. מה שקורה אחר כך- היום כל כך נהדר, ויש דברים נפלאים שקורים
בחוץ, והעולם ממשיך להתנהל ואני שרויה בעלבון על ההאשמה בעיני
הבנות כדי כך שאני נשארת -על אף היום הנפלא והיופי והאור
והשמחה שמסביב-בתוך חושך פנימי  והכל שמח-ואני בוכה...