סיטואציה לאחר הפרטה ( מצב )
(נלקח ממעמד מציאותי בשלב כלשהו בעברי לאחר מפולת הקבוצים):
...אני מוכרחה לשכנע אותו להשאיר אותי בעבודה בחדר האוכל. זה
ממש קיומי עבורי. יהיה נורא אם לא, וגם לא הוגן לזרוק אותי
אחרי כל כך הרבה שנים כאן. לאן אני אלך בגיל הזה, גיל 55 ?  
  ישבתי וחיכיתי לפגישה המיועדת הזו עם מנהל חדר האוכל החדש -
ישן ששמו מעלי בחדר האוכל, שתקבע את גורלי לשבט או לחסד, איתו
כמנהל! הוא, שכמובן מוכר לי ואני לו שנים רבות, ושאפילו גידלנו
ילדים ביחד באותו פעוטון, נפגשנו בהשכבות המשותפות, שהבדיחות
שלו הצחיקו אותי ובינינו, הוא גם די מצא חן בעיני באופן אישי,
עם כל הטונות כאריזמה וקסם אישי שלו - אחרי הכל גבר נאה, שאוהב
להרשים  ויש לו במה, הוא איש מאד מעניין וגם שר נהדר, הוא יכול
לגנוב כל מסיבה; אני די מיודדת גם עם אשתו, ואפילו עבדנו יחד
פה ושם,  ועכשיו בהפרטה, המצב המוזר והחדש הזה בקבוץ.  שמו
אותו כאחראי חדר האוכל והוא מחזיק את גורלי בידו. והרי בסופו
של דבר, שנינו שחקני שחמט על אותו לוח, והוא ואני יודעים שגם
הוא, שכביכול מנצח על התזמורת הזו, בעצם כמוני נמצא במבחן,
מועמד להדחה, וצריך להוכיח את עצמו, ואין עכשיו סנטימנטים.
  אולי זה יהיה על חשבוני? כל המצב החדש הזה של הפרטה, אין
דין ואין דיין, אין זכויות עבר של עובדת טובה וחרוצה של שנים.
המצב במידה רבה הוא - כמו שאמר חכם אחד - שאם לא נהיה תלויים
זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה ...רק שאני אהיה זו שתיתלה
קודם...
  אם לא אעבוד פה בחדר האוכל אצטרך להיות בשוק החפשי ואצטרך
להתחיל לחפש פרנסה בחוץ, איך עושים את זה? לא מתאים לי עכשיו,
לא מוכנה לזה נפשית, לא רוצה את זה, זה מפחיד עד מוות...מה,
להתחיל לחפש עבודה מחוץ לקבוץ? זה ים זר לי שאיני יודעת לשחות
בו ואיני מכירה. מאוחר לי לכך... אני אהיה פועלת נקיון בעירה
הקרובה? או מט''בית (מטפלת בזקנים) שיוכלו להגיד לי: לכי
הביתה, לא רחצת אותה מספיק טוב, את הזקנה ההיא? או: את לא
נחמדה איתה, היא לא רוצה אותך, ולרעוד מפחד אם יאהבו אותי או
לא, אנשים שקודם אולי לא הייתי אפילו מתקרבת אליהם ועכשיו
עובדת כמטפלת של אמם הזקנה מחוסר ברירה, לחיות על משכורת
מינימלית, ולהאלץ להתחנף לכל מעסיק, ולהיות שמן זית זך עם כל
אחד, ולחייך תמיד ולהרגיש תלויה על בלימה ועדיין גם זה לא
יבטיח שאמשיך לעבוד שם למחרת...חוסר הבטחון המזעזע הזה במה
יקרה מחר.  לא שוב...
מה עלי לעשות?
  מצד שני, אין יותר מדי קופצים על הג'וב הזה שלי כעובדת חדר
אוכל, אבל...היום כולם מועמדים להדחה ויש מי שיחמוד אפילו את
העבודה הזו, שלי.
 אם לא אשכנע אותו, את הבוס הזה ששמו עלי פתאום, שכדאי לו
להשאיר אותי בעבודה הזו שאני עובדת בה כל כך הרבה זמן, ושבה
נאלצתי לא פעם -בתוקף היותי מגישה וזמינה תמיד להערות ולהטפות
והצקות, לספוג את כל הריטונים, את הטרוניות של הזקנות על האוכל
החם/קר, על מזג האויר, על העוף שלא הספיק או על הכתם של השמן
ששפך סועד לא זהיר על הרצפה  מהרוטב ולא טרח לנגב...והפרצופים
החמוצים של סועדים שחטפו על הראש מהבוס בעבודה, והוציאו זאת,
כנהוג,  עלי, עובדת חדר האוכל...
  והרי הגישה שלי היתה תמיד: הלקוח תמיד צודק, ללקוח לא עונים
בחוסר נימוס אפילו אם הוא מאד לא צודק, או גס...לחייך תמיד
בנימוס, להנהן בראש ולהמשיך הלאה...  המנטרה הזו שוב לא מבטיחה
שום דבר. בכל אופן לא מספיקה
  אני מוכרחה להיות הכי נחמדה בעולם ולשכנע אותו, את משה,
איזו עובדת טובה אני, כל כך יעילה, וחרוצה, נחמדה, משתפת פעולה
עם שאר העובדים, צייתנית...כן, אני יודעת להיות נחמדה כשצריך.
אין לי בכלל ברירה. על החיים ועל המוות, זה מה שאני חייבת
לעשות, וזה מה שאני אעשה.
  קודם כל, עכשיו אני מוכרחה לאלץ את עצמי להרגע, ולהחליט:
אני נאבקת על מקומי, אני אשכנע אותו, את משה, שכדאי לו להמשיך
ולהעסיק אותי בחדר האוכל.
( תספרי עד עשר, חשבתי, תנשמי עמוק, תתרכזי רק בפגישה עכשיו.
תתרכזי.  נהרוג תורכי וננוח, חשבתי, קודם כל נעבור את היום
בשלום, ואח''כ את השבוע ואת החודש, ו...  נראה, קודם כל לאחוז
חזק בג'וב.)...